פרשת במדבר: על הסדר

פרשת במדבר, עוסקת - כשמה וכשם הספר - בחיי עם ישראל במדבר. היא פותחת במניין השבטים המצטרף למניין העם, ועוברת לסדר המחנה, מיקומו של כל שבט ושבט. מה המשמעות של הפתיח הזה?

המדבר הוא התוהו והבוהו, מימוש הכאוס שבשפה התנ"כית - קדם לבריאה:

יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן...[1]

מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ, וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ.[2]

התוהו, הוא בעל משמעות מכוננת בכתבי הקודש. כל משמעות הבריאה, היא התגברות על התוהו. ההתגברות בבריאה על התוהו, היא על ידי ההפרדה, שימת הגבולות, ונתינת השמות:

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.[3]

הפרשה בבראשית איננה רק תיאורית, היא מהווה דמות ודגם להתדמות האדם ליוצרו. כאשר אתה נתון במציאות כאוטית, עשה סדר. זאת הדרך להיות אנושי בתוך התוהו.

סבתי לאה עליה השלום, סיפרה לי: בזמן המלחמה הראשונה, בעיר שלי בטלז' [שבליטא], היה רעב. פעם אחת שלחה אותי אמא בשליחות אל רב העיר, הרב בלוך. הכניסו אותי לביתו. השולחן היה מסודר, סט כלי פורצלן מהודרים. בכל צלחת, היה מונח רבע תפוח אדמה...

המלחמה, הרעב, הם פנים של התוהו ושל הבוהו. כשהתוהו והבוהו משתלטים על התרבות, נטיית הלב היא לשמוט את הסדר. לא לסדר את הבית, לאכול בלי כלים, בידיים. לשם מה לערוך את השולחן, אם אין מה לשים בצלחת? אבל הרב בלוך ידע דבר עמוק: הסדר יוצר את השליטה בתוהו ובבוהו, יש לו ערך משל עצמו. חשוב לשמור על הסדר במיוחד כשבמציאות הסדר מתפרק וקורס.

סבי אברהם, ביטא זאת בדרך חריפה. היו לו כל מיני כללי התנהגות. איך צריך לשבת, איך צריך לקרוא [לא בשכיבה!], במה אסור לגעת [לא בעין! לא באף!]. פעם אחת הורה לי את אחד הכללים, כשמצא שלא נהגתי על פיו. כעסתי. אמרתי לו:

'סבא! מה יש?! מה יש?!'

אני זוכר אותו מתכנס, מזדקף ואומר לי:

'אסור לומר 'מה יש?' על שום דבר, כי אפשר לומר 'מה יש?' על כל דבר.'

התרבות, המוסר, הם רופפים. כוחות היצר המשתוללים חזקים ואימתניים. כל סדר אפשר להפר, ללעוג לו, לראות את האבסורד שבמלחמתו בתוהו. אבל האדם נבחן במוכנות שלו למעשה האבסורד - בשימת הסדר והגבולות.

הנה הפרשה המשלימה את פרשתנו, מנקודת מבטי:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ, וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע.
כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה, וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.
וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה.
וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ.
וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר, וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.[4]

היציאה מהמלחמה, היא יציאה מהתרבות. התנתקות מהעיר ומהכפר, התנתקות מאורחות המוסר הרגיל המורה לא לפגוע באדם. כמה קל לשמוט בהזדמנות הזאת גם את האסתטיקה, את השמירה על הניקיון ועל הטהרה. התורה מורה לא לעשות כך, לשמור על הסדר בתוהו.

זה לא קל. אפשר לאבד את האיזונים לכאן ולשם. הבלש מגרה - גיבורו החכם של הסופר ז'ורז' סימנון, עומד מול אתגר קשה המתואר בספר 'לילה בצומת'. הוא חוקר איש זר, דני, החשוד ברצח. איש מת נמצא בחצרו. האיש עומד בחקירה ארוכה, שבע עשרה שעות, ולא מאבד את אורחות התנהגותו האצילית. כך גם אחותו הגרה אתו. משהו מעורר את חשדו של מגרה:

הוא [מגרה, הבלש] נזקק למלוא בטחונו העצמי, שכן התמונה היתה תיאטרלית מידי עבורו...

[וביחס לאחות] דבר מה מפואר יתר על המידה...

[ואכן, סיור בבית מגלה את הפער] זה היה מעבר לאי סדר זה היה נאלח. פתילייה נוטפת חלב מבעבע, רוטב ושומן על שולחן מכוסה פיסת שעוונית קרועה. קצוות של לחם. שיריים של נתח בשר במחבת המונחת היישר על השולחן ובכיור - כלים מלוכלכים...[5]

ההקשר הרחב, המדבר - הוא תוהו. אבל בתוכו צריך לבנות מערכת שלימה, קוהרנטית, כדי להתמודד אתו. אם המחנה היה מסודר אבל לא היתה יתד ולא היה כיסוי - המערכת כולה היתה שוקעת בתוהו ובכאוס. הפער בסיפור של סימנון, מעורר חשד לחוסר אותנטיות, לשקר.

הסדר הוא מושג חשוב, אך גם מסוכן. הוא יכול להיות הפוך לספונטאני, לכנה, לאמיתי. אני זוכר כי למדתי פעם את פרשת יתרו עם בני כשהיה בן שלוש. הסברתי לו את הבעיה שאבחן יתרו, ואת שיטת השרים  - שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות - שהציע. הוא הקשיב לי ואז אמר:

'העצה של יתרו לא טובה'.

'למה?!' שאלתי בפליאה.

'יותר מידי סדר' הוא השיב לי.

וזאת בדיוק היתה חרדתו של משה, הבירוקרטיה תבלע את בקשת אלוהים של הבאים לשאול. אהרון אפלפלד באחד מספריו [שכחתי את שמו], מתאר פנסיון של ניצולי שואה המנוהל על ידי מנהלת יקית נוקשה. היא תובעת מאורחיה לשמור על הסדר. אחד מהם מתפרץ וצועק: 'אחרי אושוויץ, אסור להיות מסודר!'

ואכן, הסדר יכול להביא לידי ניוון אנושי ומוסרי, יכול להרוס את היצירתיות את הגאונות. כמו בכל דבר, בעולם הערכים, צריך לשמור על האיזון. פרשת במדבר מבליטה את הקוטב האחד - הסדר ככלי להתמודדות עם התוהו.