פעמיים בברכותיו מזכיר בלעם את האריה. פעם אחת הוא מדמה את ישראל לפן השקט והרגוע של האריה:
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.
היצירתיות של בלעם באה לידי ביטוי בהכללה שהוא מכליל את ברכת יעקב ליהודה, הופך אותה לברכה לישראל כולו. הן כך בירך יעקב את יהודה:
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. [בראשית מ"ט ט']
פעם שנייה הוא מדמה את ישראל לפן הסוער והטורף של האריה:
הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.
רש"י מביא מדרש, ההופך תכונות 'טורפניות' אלה לתכונות 'בית מדרשיות':
הן עם כלביא יקום...
כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.
לא ישכב...
בלילה על מיטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו.
כיצד?
קורא את שמע על מיטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים.
רש"י מעדן את הקימה לקימה לקימה לתפילה, תכליתה היא חטיפת המצוות. אכילת הטרף ושתיית דם החללים הופכת לקריאת שמע על המיטה כנגד המזיקים. המלחמה נותרת מלחמתו של הקדוש ברוך הוא הנלחם מלחמות ישראל.
רש"י מעדן לא רק את פשוטו של מקרא, אלא גם את המדרש המהווה מקור לדבריו. כך אומר המדרש:
הן עם כלביא...
אין אומה בעולם כיוצא בהם. הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות, ועומדין משנתן כאריות, וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקדוש ברוך הוא, ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ ולמשא ומתן. [במדבר רבה כ']
רש"י מתחיל את התיאור מהקימה, ובכך מפסיד את ה'פואנטה' של המדרש - המעבר מהשינה אל הקימה. שנת הארי כמטפורה במדרש היא תיאור קשה של ישראל ה'ישנים מן התורה ומן המצוות', בין אם המדובר בשינה קטנה שבכל לילה ובין אם בשינה גדולה - תקופות של התרופפות קיום המצוות. רש"י כדרכו שאוהב ישראל הוא, מוותר על חלק זה של המדרש. אך המדרש מדגיש תכונתו של האריה היכול לבצע מעברים מהירים בין מצב שינה לערות טורפת, כמו שמבליט בעל 'משך חכמה' [רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1926-1843]:
...שהלביא כששוכב אינו ניכר מאומה וכשיקום רואין מי הוא, כן העם הזה הלא היו עבדים, דאפילו על אנשי ביתם לא שלטו, ופתאום כלביא יקום.
רבי מאיר שמחה מבליט תכונה נוספת של האריה, תוך פרשנות לביטוי וכארי יתנשא:
וכארי יתנשא, שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה.
הנצי"ב מוולוז'ין בונה על הביטוי וכארי יתנשא, תכונה אחרת:
הן עם כלביא יקום, שהוא גיבור בטבעו. וכארי יתנשא, ארי יש לו טבע התנשאות הנפש, שעל כן מכונה בשם מלך החיות. וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר מכפי כוחו גם כן.
ההתנשאות - על פי מילונו של הנצי"ב - היא היכולת להשתמש בכוח שמעבר לכוח, בזה המופיע אחר שכבר אזל הכוח.
עוד מופע של גבורת הארי כדגם לגבורה הנתבעת מהאדם, מופיע במשנה במסכת אבות:
יהודה בן תימא אומר: הוה עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. [פרק ה' משנה כ"ג]
רבי יעקב בן הרא"ש [1269-1343], פותח את חיבורו 'ארבעה טורים' המהווה בסיס לשולחן ערוך בדברי רבי יהודה בן תימא שבמסכת אבות, ומסיק מהם מסקנה:
...לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול, או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ממיטתך ועדיין לא שבעת משנתך, התגבר עליו לקום, שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך...
רבי יוסף קארו [1488-1575], פותח את חיבורו השולחן ערוך, ספר היסוד של ההלכה היהודית, במסקנה של הרא"ש:
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר.
ישעיהו ליבוביץ הפך את הסעיף הראשון בשולחן ערוך לעיקרון היסוד ביהדות [שלו], כביטוי לעבודת אלוהים שאין לה שום מניע אישי:
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחוש, [תהילים ק"ב א']; ולעומתו "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" [שולחן ערוך אורח חיים סי' א' א']. ['על התפילה', ב' 'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל', עמ' 385]
ליבוביץ' מעמיד את תפילת האריה כביטוי לתפילת החובה אותה הנהיג רבן גמליאל, וכניגוד לתפילת רבי אליעזר המבקר את רבן גמליאל באומרו: 'כל העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים'. תפילת הקבע של הארי מוגדרת כך על ידי ליבוביץ':
...אין משמעותה של התפילה כמוסד דתי אלא - עבודת ה' על ידי האדם המקבל עליו עול מלכות שמים... גדלה ועצמה של התפילה, תפלת החובה והקבע על פי ההלכה - בדחיית כל האינטרסים והמניעים העצמיים של האדם, התובעים התגלמות בצורות שונות ובאופנים שונים... [שם]
האריה של ליבוביץ' ושל רבן גמליאל הוא אריה אחד, אריה המתגבר על הנטייה האנושית. אבל גם לרבי אליעזר - בר הפלוגתא של רבן גמליאל - יש אריה, והוא אריה שונה:
רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי... [רב מספר את תוכן השאגה:] ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם... [ברכות ג' ע"א]
האריה של רבן גמליאל וליבוביץ' מתגבר על רגשותיו, האריה של רבי אליעזר מביע אותם בזעקת מכאוביו ותסכוליו.
אריות רבים הסתובבו בארץ ישראל בתקופת התנ"ך והמשנה. האריות הללו הפכו לכלי שיקוף וביטוי האנושי שבנו. חשוב לזכור שאי אפשר לבטא בעזרת החיה את האנושי, אם לא מכירים כי האדם - כדברי אריסטו - הוא חיה מדברת. הדיבור, השפה, המחשבה - מייחדים את האדם, החיה היא הבסיס לקיומו והכרה בה מביאה את האדם למבט אמת על עצמו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים