אפס קצהו תראה.

- אתה מבין, זה בלתי אפשרי לקלל אותם, הם ברוכים במהות, בעצם. ככה אמרו לי בחלום, כי ברוך הוא...

- אני יודע, אבל יש לי רעיון. אולי נחפש משהו בקצוות. לא במרכז. אולי בצדדים יש איזו מחלוקת קטנה, סכסוך, ריב, ומשם נצליח להיכנס. יש לי מקום שמשם רואים רק את הקצוות. משם זה יכול ללכת. הנה, בוא תסתכל - אתה רואה? יש שם איזה ריב, ספרדים אשכנזים, בוא נכנס משם.

- אי אפשר. חסום. יש שם שניים שחסמו את הפינה הזאת. פיינשטיין וברזני. אשכנזי וספרדי, אני רואה אותם מחובקים, לוחצים ביניהם רימון ממולכד ומוסרים יחד את הנפש כדי שלא יתלו יהודים בירושלים. זה יקרה עוד הרבה זמן. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, אבל הפינה הזו של ספרדים אשכנזים כבר חסומה מצטער.

- הבנתי, חבל. אולי נקצין עוד קצת. אתה רואה שם את הכתם הכהה? אלו האתיופים. לא רוצים אותם בבתי הספר, לא מקבלים אותם. הקליטה שלהם קשה, איטית, יש שם סכסוך קטן, בוא נחדור דרך שם.

- אתיופים... חבל שלא חשבת על זה לפני כן. כרגע הנתיב הזה חסום גם כן. אני רואה לוחם שייטת סוחב אותם על גב, מוביל אותם אל הסירה, אל ארץ ישראל, אני רואה משפחות שמאמצות אותם, אמנם יש לי רק עין אחת, אבל אני אפילו רואה שהם מתחתנים איתם, לאט לאט, אבל זה מתרחש. מצטער, מרובה מידה טובה ממידת פורענות, הקצה הזה חסום.

- המצב קשה. טוב, יש לי משהו שתמיד הולך. תסתכל קצת למעלה, אל ההר, כן שם, זהו - מתנחלים מול שלום עכשיו. תראה איזה יופי של שנאה, תראה את המחלוקת, זה ממש הפתח להיכנס.

- מצחיק. הכול חסום שם. הם רק נראים כאילו האחד נגד חברו, אבל תוך שנייה מישהו שם יתקע בחצוצרות, ויכריז על מצב חירום, ואתה תראה אותם רצים, לובשים מדים, שמים קסדה, ואפילו אני עם העין שלי המיוחדת לא אוכל להבדיל מי מתנחל ומי מפגין ומי ימין ומי שמאל. אין מצב להיכנס משם, זה לא מחזיק, הקללה לא עוברת דרך הפתח הצר הזה. הוא צר מדי.

- אני מתחיל להצטער שקראתי לך בכלל. אתה נותן לי תירוצים ואני צריך תוצאות. שמע, עכשיו אני נותן לך נתיב בטוח. מלא שנאה. תסתכל טוב. אתה רואה את הכתם השחור - אלו השחורים. ח-ר-ד-י-ם. אותם אוהבים לשנוא. משם תדחף ותרביץ קללה.

- תן לי לבדוק את זה... הנה אני מנסה... אוו איזו סטירה חטפתי. אי אפשר לעבור משם בכלל. בא תראה בעצמך - הנה שם מישהו בא לקחת כסא גלגלים מיד שרה, הוא חילוני, והפקיד שנותן לו חרדי, והם מחייכים זה לזה, שותפים בתפילה לרפואה. הנה חיפוש אחר ילד שהלך לאיבוד. הילד חילוני, אתה רואה טוב, הרבה מתנדבים חרדים. קח קצת ימינה ותראה שיעור דף יומי במשרד עורכי דין, תראה את האהבה, את ההערכה ההדדית, את השותפות. הם מערכים ומכבדים את הרב שבא אליהם, והוא - הוא פשוט אוהב אותם, מעריך אותם, יודע מה המשמעות של שעה באמצע היום, שהם מפנים בשביל התורה. יש שם גם חיילים עם כיפה שחורה, נצח יהודה קוראים להם... רגע, אני מצליח לקרוא גם את הסיסמא שלהם - עם כלביא יקום. ממש ניסוח יפה. הם כל כך שייכים לצבא, רוצים לתת גם כן. ובכלל - יש שם המון משפחות מעורבות כאלה, אבא חילוני וילד חוזר בתשובה, ומסתדרים באהבה, בכבוד, אפילו אני רואה אמא חילונית ובת ברסלבית שעושות הצגה ביחד, מספרות לכולם איך למרות הפער הן מסתדרות ומכבדות ואוהבות. סליחה בלק, מאוד רציתי באמת, אבל אי אפשר להיכנס. הם שמורים, מוגנים, עטופים בברכה, כל קצה של שנאה כבר קדם לו קצה אחר של אהבה ומסירות, אי אפשר עליהם. הלוואי עלי, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו.