בעידן של הספקים, מי מסתכל בכלל על הדרך?
"אני לא מסוגל", אומר התלמיד, "הקצב גבוה מדי", מנמק, "אני לא כמו פלוני, אצלו הכל הולך בקלות", מוסיף להסביר. וכשהנער מיואש, ולא רואה ברכה בעמלו, מה אם כן, הדרך להתמודד? מה עושים עם מי שלא עומד בקצב?
לא מעט, אני שב ומדגיש לתלמידיי- "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב של האדם, את "יריקת הדם" שלו בכל הקשור לתורה ומצוות, ואנו מצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה, למדוד השקעה, לא למדוד הצלחות.
חז"ל מנחים את האדם בפרקי אבות ב,טז, "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה".
מצד אחד, אתה צריך לתת את כל כולך, לא להתבטל, לא לחפש את המנוחה, ומנגד שתדע, שזה העיקר, גם אם לא הצלחת להשיג הכל.
לא מספיק לשמור?
בפרשתנו העניין הנ"ל מתחזק עוד יותר, כשבתחילתה כתוב "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".
יש כאן דבר מרכזי הטעון ביאור- מה הכוונה 'ללכת בחוקים'? אם מדובר על מצוות מסוימות, הרי שהיה צריך להיות כתוב 'אם חוקותיי תשמרו/תקיימו/תבצעו'. אך מה העניין ההליכה בהם?
רש"י מצטט ספרא פרשה ב' אות ב': "אם בחוקותי תלכו". יכול אלו המצוות? כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" הרי מצות אמורות; הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? להיות עמלים בתורה".
'להיות עמל בתורה', זו כותרת הפרשה, זו עיקרה. אם אדם יעמול (והרי 'אדם לעמל יולד'), הרי שיקיים ייעודו, ויביא ברכה לעולם.
הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מי שהיה לימים אחד מגדולי הפוסקים, נולד למשפחה ענייה בירושלים. בילדותו, כדי לעזור בפרנסת הבית, היה עובד עם אביו בחנות ירקות. אבל ליבו היה בתורה. הוא היה קם לפנות בוקר ללמוד, ולומד גם בשעות הלילה – לאור נר.
למרות הפעולות והעייפות, לא ויתר. בעמל גדול, בהתמדה, באהבת תורה עצומה – הפך לגדול הדור. לא בזכות קלות או כישרון בלבד, אלא בזכות מאמץ יומיומי, קטן ומתמשך .
מה עניינה של ההליכה?
אך מדוע העמל מוזכר בצורה של 'הליכה'? את מושג ההליכה, אנו מוצאים בעוד זירוזים לקיום מצוות, כמו 'ילכו מחיל אל חיל', " מלמד שהמקום מתאוה שיהו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו,"(ספרא שם אות א'). מה יש במושג ההליכה, שהקב"ה כל כך מבקש אותו?
כותב השפת אמת: "זהו נקודת עמל בתורה להלוך בחקיו יתברך".
בניגוד לאדם העומד במקום, האדם שהולך מתקדם. לאן? אין זה משנה כרגע, העיקר שלא מחפש להישאר במקום הנוח. עצם ההליכה של האדם היא העמל וההשקעה שלו.
לכן אומר השפת אמת, בלימוד תורה, ייתכן ואדם לא יבין מאומה, ובכל זאת יחשב ל'הולך בחוקות ה''.
מדוע?
כי באמת הפשוטה, גם אדם שמבין הרבה בתורה, אינו מבין כלום לעומת מי שמבין יותר ממנו, וכן האדם החכם ביותר, יהיה "ותחסרהו מעט מאלוהים", וכאין לנגדו של כותבה. לכן, לא כמות הידע היא שתכריע על גודלו האדם, אלא איכות הידע, כיצד הושג, כמה השקיע לקבלו
מיהו העובד האמיתי?
בעל התניא פרק טו, מבאר על פי יסוד זה, את דברי הגמרא בחגיגה. הגמרא דורשת את הפסוק בספר מלאכי ג,יח: " ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", מקשה הגמרא: " היינו צדיק – היינו עובד אלהים, היינו רשע – היינו אשר לא עבדו?", מה ההבדל בינהם?
מסביר בעל התניא: יש אדם שמסתפק בטבע החברתי, במה שכולם עושים, ואם כולם חוזרים על הלימוד מאה פעמים, גם הוא יעשה זאת, אך יש מי ש"רוצה ללמוד יותר מרגילותו", ולומד מאה ואחד פעמים.
כשמודדים על פי השקעה, רואים מי מוצא חלב, רק מי שהוציא את ה'מיץ', רק מי ש'ירק דם', סחט את כוחותיו. אדם כזה ראוי להערכה, אדם כזה נקרא על פי הרמב"ם בעל 'כתר תורה'.
כתר שמים הרי על ראשו של מלך, האם כשהוא מוריד את הכתר מראשו, הוא מפסיק להיות מלך? וודאי שלא. אותו הדבר גם האדם הנ"ל, ה'עוסק' בתורה, גם הוא המליך את התורה עליו, לבקש ולחפש אותה כמו מטמונים, עד שתהיה מנת חלקו, לכן דווקא הוא ראוי לכתרה.