"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה,ב-ה). נשאלת השאלה מדוע מופיעה הביטוי שבתון פעמיים?
התורה מדברת על שבתון לארץ - לאדמה, לפי שאין מעבדים אותה. כל היבול שהאדמה תצמיח בשנה זאת, יהיה הפקר:
"לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". כל הרוצה, יבוא וייטול לעצמו מן היבול, ללא תשלום. אין ספק שמצווה זאת תרמה לליכוד החברתי בעם, וסייעה להפלת המחיצות בין עני לעשיר, בין בעל הקרקע לבין העובד השכיר ובין התושב לבין הגר. כל מי שהיה קשור לעבודת האדמה - החקלאים , השכירים שעבדו אצל החקלאים, אנשי השיווק החקלאי (אסור לסחור בפירות שביעית), שבתו ממלאכה בשנת השמיטה. בימי קדם, החקלאות הייתה אמצעי הייצור העיקרי, ובה עסק רוב העם שישב בארץ ישראל. נשאלת השאלה, במה עסק רוב זה בשנת השמיטה, שנת השבתון לאדמה? כידוע, הבטלה היא אם כל חטא, ולבטח לא זאת הייתה כוונת התורה במצוות השמיטה.
הרמב"ם כותב במורה הנבוכים (חלק ג, לט ): "כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל וגו, ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה". מתוך הכתוב ניתן להבין, ששנת השמיטה נועדה "לחמלה על בני אדם", על ידי הפקרת היבול לכל דיכפין, כאשר הנהנים העיקריים מכך, הם העניים, הגרים ושאר המרכיבים החלשים בחברה, הזקוקים לחמלה. גם האדמה תצא נשכרת מן השבתון: "ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה שמוטה". אך כיצד ניתן להסביר את הביטוי: "והרחבה לבני אדם כולם"? אפשר שהכוונה היא: ש"כולם" - הם כל מי ששבת ממלאכה הקשורה לחקלאות, מכוח הציווי על איסור עבודת האדמה בשנה השביעית, ונהנה מזה על ידי "הרחבה" שנפלה בחלקו.
כדי להבין מהי אותה "הרחבה", נפנה לדברי הראב"ע - (ר אברהם בן עזרא) שטען שבשנת השמיטה עסקו כולם בלימוד תורה. לפי זה אפשר להסביר את ה"הרחבה" בדברי הרמב"ם, כ"הרחבת הדעת לבני אדם כולם" בשנת השבתון. את דבריו הוא ביסס על מה שנאמר במצוות הקהל: "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים לא,י-יב). מצוות הקהל קוימה בתחילת שנת השמיטה בחג הסכות. הביטוי: "מקץ שבע שנים", מתייחס לשבע השנים מאז השמיטה הקודמת, שבסיומה יש לקיים את מצוות הקהל. בפרוס שנת השמיטה בחג הסכות, המלך היה קורא בפני העם שעלה לרגל, פרקים נבחרים מספר "דברים". זה היה האות לפתיחת שנת לימודים אינטנסיבית בכל שכבות העם, אנשים, נשים וטף. בשנה זאת נפתחו בארץ מרכזי השתלמויות, סמינרים וכוללים. החקלאים שמצאו עצמם בטלים מעבודה בשדה ובכרם, פקדו את מוסדות הלימוד, כל אחד על פי רמתו ויכולתו הקוגניטיבית, והטעינו את מצברי האינטלקט, שהתרוקנו במהלך שש שנות עבודה חקלאית מפרכת. "בעל העקדה" תיאר זאת: "כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעית העיר את ליבנו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו".
שנת השמיטה הפכה להיות שנת שבתון לאדם. זאת אולי הסיבה שהיא נכתבה פעמיים - שבתון אחד לאדמה ושבתון שני לאדם - שבתון אחד לארץ ושבתון שני ליושבי הארץ.
פסק הזמן הזה של לימוד בשנת השמיטה, הקרין לבטח על כל שש שנות העבודה הבאות, בראיית הצורך להתמיד בלימוד, בזמן הפנוי מהעבודה.
לא בכדי נחשב עם ישראל לעם הספר, שבו אחוז יודעי קרוא וכתוב היה הגבוה ביותר מבין עמי תבל.
את רעיון ה"שבתון" אימצה החברה המודרנית. היא הבינה את מה שהתורה ציוותה לפני שלושת אלפים שנה, שלאחר מספר שנות עבודה יש צורך לקחת פסק זמן, ולהקדיש את שנת השבתון להעשרת האינטלקט, להשתלמויות בתחום המקצועי ולהרחבת אופקים. הוקמה "קרן השתלמות" מיוחדת, שבה המעביד תורם את חלקו בנתח, בכדי לעודד את העובדים לצאת לשנת השבתון.
שנת השמיטה היא לא רק שבתון לאדמה היא גם שנת שבתון לאדם!
המאמר המלא מתפרסם בעלון השבת "שבתון"