בפרק כ"ה פס' א', פותחת התורה בפסוק תמוה, לכאורה:
א' - " וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור:
ב' - דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'".
שני הפסוקים הללו פותחים את פרשיית השמיטה. אמנם, יש לשים לב, כי בפס' א', בשונה מכל שאר המקומות בתורה, בהם כתוב: " וידבר ה' אל משה לאמור", דווקא כאן, במצוות השמיטה, נוספות שתי מילים ייחודיות: "בהר סיני"!
שואל על כך רש"י, בד"ה 'בהר סיני':
מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?! אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן, נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים...".
רש"י מעיר, על פי דברי המדרש, כי הסיבה לכך, שהמילים 'בהר סיני' נאמרו דווקא במצוות השמיטה היא כדי ללמדנו, שכמו שבמצוות השמיטה, נאמרו כל פרטי המצוות ודקדוקיהן בהר סיני, כך בשאר כל מצוות התורה, נאמרו כל הכללים והדקדוקים בסיני.
אמנם, תשובת רש"י, לכאורה, אינה עונה על השאלה מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! עדיין לא ברור מדוע בוחרת התורה לומר את המילים 'בהר סיני' דווקא ביחס למצוות השמיטה, והלא יכולה הייתה התורה לומר מילים אלו בצמוד לכל מצווה אחרת בתורה ולומר את אותה תשובה?! עדיין יש לשאול, מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה, כמצווה המלמדת על שאר המצוות, שכל המצוות נאמרו על פרטיהן ודקדוקיהן בהר סיני?!
הרב זווין זצ"ל, בספרו "לתורה ולמועדים", מיישב את הקושי ומציין, כי אכן יש נקודה מיוחדת דווקא במצוות השמיטה, שבשלה נבחרה מצווה זו ללמד על כל שאר מצוות התורה.
הרב זווין מציין, כי יש לשים לב, שהתורה מיישרת את האדם בשלושה מישורים שונים: בין אדם למקום, בין אדם לחבירו ובין אדם לעצמו.
במסכת אבות, פרק א' משנה ב' נאמר: " על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". דבר פשוט הוא, כי כוונת המשנה באומרה: על העבודה" היא לעבודת הקרבנות או לתפילה כיום, אך בכל אופן, ניתן להרחיב את מושג העבודה כפשוטה - עבודת חול של "אדם לעמל יולד".
פירוש משנה זו א"כ הוא: התורה - בין אדם למקום, העבודה - בין אדם לעצמו וגמילות חסדים - בין אדם לחבירו.
מעניין, כי כל שלושת מישורי המצוות הללו כלולים הם במצוות השמיטה. הווה אומר, ע"י קיום מצוות השמיטה, ניתן להתקדש ולהיטהר בשלושת המישורים שהזכרנו.
בין אדם למקום - בפס' ב' (לעיל) כתוב: " ושבתה הארץ שבת לה'". פסוק זה מלמד, כי הכל שייך לקב"ה. האדם המקיים את מצוות השמיטה לומד לדעת, כי הקב"ה הוא מנהיג העולם והוא המחליט מתי עובדים את האדמה ומתי נחים.
בין אדם לעצמו - בפס' ג' שם כתוב: " שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה" - זוהי העבודה, בה עסקה המשנה במס' אבות. האדם מצווה לעבוד את האדמה במשך שש שנים ולאסוף את פירותיה. האדם חייב לדעת לדאוג לעצמו ולרווחתו, על פי כל דיני התורה והמצוות.
בין אדם לחברו - מיד לאחר מכן כתוב (שם, פס' ו'): " והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך..." ובפרשת משפטים כתוב (שמות, פרק כ"ו פס' י"א): " והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" - מכאן אנו לומדים, כי פירות שביעית הם הפקר לכל. אין מעמדות, אין עשירים ועניים. כל שנה שביעית, ישנו שוויון מוחלט בין כולם והדאגה של כולנו לחלש, עומדת בראש מעיינה של התורה.
אמנם, במצוות השמיטה, קיימת נקודה נוספת, עליונה יותר: בפרשתינו, בפרק כ"ה פס' ז' כתוב: " ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - ההלכה שנפסקה על פי קטע זה היא, שאסור למנוע פירות הפקר של השנה השביעית אפילו מבהמות וחיות. כלומר, בשנת השמיטה, הדאגה היא לכל היקום: לאדמה ('ושבתה הארץ') לכל אדם באשר הוא (לך ולעבדך ולאמתך...) לעולם הצומח (איסור השחתת פירות שביעית בשל קדושתם) וכן לבהמה ולחיה ('ולבהמתך ולחיה אשר בארצך').
לכן, ברור כעת, מדוע נבחרה דווקא מצוות השמיטה כסמל ודוגמא לשאר המצוות, שהרי במצוות השמיטה כלולים שלושת מישורי המצוות החשובים. כמו כן, באמצעות מצוות השמיטה, דואגת התורה לכל היקום כולו - החל מהדומם - לאדמה, וכלה באדם, באשר הוא.