לפי פשטו של מקרא "וחי אחיך עמך" אינו ציווי העומד בפני עצמו, אלא הוא ביאור ונתינת טעם לאיסור על לקיחת ריבית. לצד הציווי הכללי של אחווה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" מזהיר הכתוב בפירוט: "אל תקח מאתו נשך ותרבית...וחי אחיך עמך".
אבל חכמים הפכו טעם מקרא זה להיגד עצמי, שלא רק על מקומו יצא ללמד אלא על התורה כולה. לפי השקפתם של חכמי ההלכה לדורותיהם בא "וחי אחיך עמך" לאלפנו בינה, כיצד ינהג אדם בזולתו. האם יעדיף אדם את אינטרס זולתו בכל מקרה? כלום ינהג בזולתו בחמלה כל עוד יש לו רווח אישי קטן משלו? או שמא מחויב הוא בהגנת אינטרס של הזולת כל עוד אין הוא עצמו נפגע כלל? ומה יהא כאשר אינטרס קל שלו עלול להיפגע אם יתחשב באינטרס חמור של זולתו? ובכלל האם אין לו לאדם לומר "בשבילי נברא העולם" ולהשתמש בזולתו גם בתור אמצעי ולא רק כ"תכלית"? בכל אלה נשאו ונתנו חכמי האסכולות הפילוסופיות של תורת האתיקה "ללְשֹנֹתָם בארצֹתָם לגויֵהֶם" .
הנה הברייתא המובאת בבבלי בבא מציעא (סב ע"א): "שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים – שניהם מתים (ימותו בצמא שאין מספיק לשניהם), ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב (וימצא מים), דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמין לחיי חברך", מלמדת לכאורה על העדפת אינטרס אישי ברור (של הישרדות) על פני אינטרס זהה של הזולת.
אך מה כאשר האינטרסים אינם שקולים, כגון שאדם רק יסתכן אם ילך להציל את חבירו ממיתה וודאית? על-כך אין תשובה כלל בספרות התלמודית, ואין הכרעה ניצחת בספרות הפוסקים. ר' יאיר חיים בכרך (מורוויה-וורמס, 1701-1638) רוצה ללמוד, בדוחק כנראה, כי אף רבי עקיבא יסבור כבן פטורי. וזה לשונו: "דדווקא התם (=שם) שאם ישתו שניהם ימותו וודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר, ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו, חברו – וודאי; ואם-כן מחויב לכנוס לספק נפשות ואפילו בספק הצלה". גם בעל ה"חזון איש" סבר להסיק בדרך דומה, כי אין רבי עקיבא אוסר מן הפסוק אלא הקרבת חיים למען הצלת הזולת, אך ההסתכנות לשם הצלת הזולת ממוות ודאי – ראויה והכרחית.
עוד ראוי לציין את הבחנתו של ר' דויד אבן זימרא (א"י ומצרים, 1574-1480) בדבר תוקף חובת ההסתכנות למען הצלת הזולת: בעוד שבתשובה אחת כינה את המקריב אבר מגופו למען הצלת הזולת – "חסיד", ואת המקריב אבר מגופו ומסכן נפשו בכך – "חסיד שוטה"; בתשובה אחרת - בה ההסתכנות הייתה "מצב" של רגע נתון, שבו פועל המציל למען הצלתו הוודאית של הזולת - קבע כי "אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא הסתכן ולא הציל, עבר על 'לא תעמֹד על דם רעך'".
בדורנו, בו רבים מהמשרתים בצה"ל דורשים "דבר ה' – זו הלכה" הסתעפו הפארות מאוד, כמו האם "מלחמת מצווה" מטילה חובת יתר של "אחווה" מעבר לסתם "שנים שהיו הולכין בדרך"? האם חובת ה"אחווה" היא רק כלפי ה"אחים לנשק" ולא כלפי "פעילי שלום" בשטח, יהודים ושאינם יהודים, שהמיטו סכנה וודאית על עצמם? כלום ניתן לסרב פקודה אם תוכנה הוא הסתכנות למען "הצלתם" של כוחות האויב עצמם? ארמוז רק כי בתשובות רבני זמננו הובא הרבה מן החוכמה "החיצונית" אל הקודש פנימה.