"וגדול השלום"

נאמר ב"פרשת היובל"(כה, ז - כה): "וקידשתם את שנת החמישים שנה... כי יובל היא קדש תהיה לכם" - לקדושה זו כמה השלכות: "וקראתם דרור בארץ... ושבתם איש אל אחזתו... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה... תשבו איש אל אחזתו... והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ... ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ".

נראה, כי הרעיון של היובל הוא - שחרור, חזרה למקורות.

בתוך "פסוקי היובל" הללו, מוצאים אנו את הפסוק: "ולא תונו איש את עמיתו" (יז), ומפשט הפסוקים, מצוה זו באה על מנת לאכוף את הנאמר בפסוק הקודם: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו" (טז), כלומר למנוע מאנשים למכור שדות ו"להעלים" את עובדת גאולת הקרקע בשנת היובל (רש"י כה, טו).

מעניין הוא, כי "ספר החינוך" התייחס למצוה זו (מצוה שלח)באופן כולל: "שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו", ובשורש המצוה: "ידוע כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום, שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בה".

מניין ראה ה"חינוך" ללמוד ממצוה פרטית (יובל) מצוה ועיקרון כללי? נראה שצריך לבדוק מהו היסוד, השורש למצות היובל ואז נבין. במצות קידוש שנת היובל (מצוה שלב)מפנה ה"חינוך" למצות ספירת שבע שבתות שנים (מצוה של)ושם כתב: "שרצה ה' להודיע לעמו כי הכל שלו", והדבר מדוייק באותם "פסוקי יובל": "כי לי כל הארץ". נמצאנו למדים כי יסודו של יובל היא - החזרה למקור.

בנוגע לעם ישראל נאמר פסוק דומה (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראלעבדים", ואם כן, גם כאן קיים עיקרון של הסרת קלקול בעם על מנת להחזירו לשורשו - עם אחד שמיצג א-ל אחד, ואותו קלקול הוא - המחלוקת. הואיל ומחלוקת קיימת תמיד ישנה מצוה תמידית, כללית להסיר אותה.

נדמה כי בהסתכלות לאחור על חמישים ושמונה שנות מדינתנו, ניתן לומר בהחלט שהאויב מספר אחד שלנו הוא המריבות בתוכנו. רבים הם הטוענים כי עם הגויים אנחנו מסתדרים והם איתנו, בעוד שבינינו לבין עצמנו אין סיכוי להגיע להסדר, חלילה. יום העצמאות האחרון הדגיש שוב את הקרע העמוק שיצרה המחלוקת. קשה לחשוב על מקום אחר בעולם בו לחיצת יד או מניעה ממנה, יגרום לסערה ציבורית, בו משפטנים ואלופי צה"ל שותפים.

אין הכוונה לטייח את הבעיות הציבוריות העומדות על הפרק, אבל ראינו כי האיסור הוא "שלא נאמר דברים שיכאיבוהו ויצערוהו" - הזהירות הוא ב איךלומר את הדברים כך שלא יכאיבו. כמה מתוך קיטונות הדיו שנשפכו היו למען מטרה אמיתית וכמה סתם מתוך רצון לנגח, להשמיץ ולעורר פרובוקציה? גם אם הכוונה רצויה הרי שהמעשה אינו רצוי. הרב סולובייצ'יק כתב ("קול דודי דופק", עמ' 85): "בזמן האחרון התמחינו בביקורת ובראיית נגעים... מלאכה זו - לבקר, לחפש מומים ולהביע דעות כמבינים - יודעים אנו היטב. אולם דבר אחד נעלם מאתנו, שהכהן המטמא צריך לצאת אל המחנה של הנגוע והסובל בכדי לטהרו".

אם המטרה היא טהורה, צריך להקריב למענה קצת, לצאת אל המחנה, להיות מוכן לגשת לצד השני. מי שמתבצר בעמדתו שלו בלבד אינו משרת את האמת אלא את עצמו. אם חסרה ההתחשבות, הרי שלפנינו מחלוקת נטו, לשם מחלוקת, והיא היסוד למרבית מהתקלות.

ההתחשבות נעוצה בהסכמה לוותר מעט לטובת השני. ויתור מתוך הכרה בדעתו הלגיטימית של האחר. הכרה שאיננה תמיד הסכמה.

נקווה כי בשנה זו, נשכיל ונצליח לשחרר את עצמנו, "התנערי מעפר, קומי!, לבשי בגדי תפארתך", נהיה לאחד, נתחשב בסובב אותנו ונגביר שלום בינינו. אם נבין כי כולנו בסירה אחת "גורל כולנו אחד הוא... חברים כל ישראל - כולנו נרדפים על צוואר או כולנו נושעים תשועת עולמים" ש"הפרעה כל שהיא בסדר עולמו של יחיד או שבט צריכה לצער את כל חלקי העם בכל תפוצותיהם" ש"פיצול העם וקיפוח קלסתר פניו המה תופעות לוואי של העדר רגש הסימפטיה" (קול דודי דופק, עמ' 88)נגיע למסקנה כי יש צורך להתאחד, להתחשב, לגלות סימפטיה "ואיש אל משפחתו תשבו" - לתקן את העיוות, תחת הסיסמא "וגדול השלום".