כן תעשו מזה הר!

להיות או לא להיות? להימחק או להתבלט? האם אנחנו צריכים לחיות את חיינו בענווה שמעלימה את עצם קיומנו או שרצוי להתבלט ולהוביל? פרשתנו מלמדת אותנו פרק יסודי בהבנת היחסים האמיתיים בין הענווה והגאווה

אהרון דרמון
ח באייר התשעד
,
08 במאי, 2014 16:47
Shutterstock

Shutterstockצילום: Shutterstock

הפסוק הראשון בפרשתנו מזכיר לנו שהתורה ניתנה בהר סיני. רש"י מוסיף ומדגיש ש"כל התורה כולה, על פרטיה ודיקדוקיה נמסרה מהר סיני." והשאלה המתבקשת היא: מה זה משנה איפה קיבלנו את התורה ומה ניתן ללמוד מהפרט הזה - בחיים שלנו?

חז"ל לימדו אותנו שהר סיני נבחר כמקום היאה למתן תורה מסיבת היותו הנמוך שבהרי הרכס האזורי. במילים אחרות, התכונה הבולטת של הר סיני, היא חוסר ההתבלטות שלו. מכאן שהוא מסמל את הענווה הנדרשת מאיתנו על מנת להפוך להיות כלי לגילוי רצונו של נותן התורה. איך אוכל לקבל את התורה אם אני מלא בעצמי, ובגדולתי שלי?

הסיפור הבא מדגיש היטב נקודה זו: שני חכמים זקנים משוחחים בערוב ימיהם. אומר ה'צעיר' מביניהם: "כל חיי, ניסיתי להיות 'משהו' - וכיום, אני חייב להודות - אני בעצם 'כלום'..." משיב לו החכם הזקן יותר: "מעניין, אני כל חיי ניסיתי להיות 'כלום' אבל היום אני מודה, אני עדיין 'משהו'..."

עד כאן, המסקנה ברורה למדי: כדי להיות כלי לדבר ה', אני חייב לבטל את עצמי ולהפוך להיות "כלום".

אבל נדמה שהמציאות יותר מורכבת - כהרגלה: נכון, חז"ל התייחסו אל הר סיני כקטן שבהרים - אבל בל נשכח שעדיין מדובר ב... הר! במילים אחרות: אסור לי להשפיל את עצמי עד שלא אזהה את ה'הר' שבי - אני לא סתם איזה וואדי עלוב, או בקעה מסכנה - אני בעצם הר! כדבריר' שמחה בונים מפשיסחה לתלמידיו: "כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים, כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר :'בשבילי נברא העולם' (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה) , ובכיס השמאלי : 'אנכי עפר ואפר'..." (בראשית יח' כז). הווה אומר - במקביל להבנה שאני בעצמי שום דבר - אני חייב לראות את עצמי כמרכז העולם!

אבל איך ניתן לחיות את הסתירה הזאת?

קודם כל, עצם המודעות ל"שפגט הרוחנית" הזאת יכולה להפוך לחוויה פוריה בחיינו. ממש כהוראת ר' שמחה בונים לתלמידיו, אין צורך בהכרעה, אפשר פשוט לדעת ששני הכיוונים קיימים וגם נכונים, בו-זמנית. אני גם משהו, וגם כלום...

בנוסף, כדאי לשים לב שבניגוד לדעה המקובלת, רובנו מעריכים את עצמנו דווקא פחות מדי. לרוב, בעומק השיח הפנימי של האדם עם עצמו, השנאה העצמית היא זו שחוגגת והורסת כל חלקה טובה. אנחנו שומעים או חושבים המון קולות כגון: "אין לי את זה, לא אצליח אף פעם, אני סתם בינוני, לא אגיע לכלום, זה לא בשבילי" וכו'. הקולות הפנימיים הללו באים לזהם את שדה המודעות שלנו ומבקשים לחנוק כל סיכוי להתפתחות, לשינוי, לחיים, לשאיפה אל הנשגב.

כנגד המרעין בישין האלה, חייבים להתחבר בחזרה אל הגדולה הפנימית שבתוכנו. לכל אחד מאיתנו יש משימה ותפקיד יחודיים בעולם, וגם את התכונות הנחוצות להגשמת היעוד הזה. לא לעשות שימוש ב"הר" של הכשרונות המיוחדים האלה - זהו סוג של חוסר הקשבה לגילוי דבר ה'.

על כגון זה מצטער הרב קוק זצ"ל באומרו: "כַּמָּה טוֹבָה מוֹנְעִים בְּיָּדַיִם, מִפְּנֵי שִׁפְלוּת הַדֵּעָה שֶׁבַּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר רוּחַ ד' רָאוּי לִדְפֹּק בִּלְבָבָם, וְהֵם אוֹחֲזִים "בְּקַטְנוּת, וְאֵינָם מַאֲמִינִים בְּעַצְמָם, בִּגְדֻלַּת נִשְׁמָתָם." (אורות הקודש ג קכג)

הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ספר תורה ריק צילום: רוני ססובר

בבית ספר בתל אביב חילקו לתלמידים ספר תורה ריק

קרא עוד