אני זוכרת שחשבתי איזה אור היה שם באותו בוקר. בתצלומים מהשואה הכל כהה, סגור.
הנוף האירופאי והיערות הכבדים שיוו נופך קודר לזכרון התצלומים בשחור לבן. אבל כאן היה אור. אור שמש ישראלית בהירה וחזקה. בסרטונים הראשונים, בתוך ההלם העצום, נחרט גם הניגוד החריף בין האור השלו שנח על השדרות המטופחות וצמרות העצים ומולו השאגות המבחילות בערבית והריצה צמאת הדם.
"יוֹצֵ֥ר אוֹר֙ וּבוֹרֵ֣א חֹ֔שֶׁךְ עֹשֶׂ֥ה שָׁל֖וֹם וּב֣וֹרֵא רָ֑ע" מנבא ישעיהו (מה, ז) והראשונה בברכות קריאת שמע - 'יוצר המאורות', נגזרת מכאן:'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל'. המילה רע הוצאה, אבל הקב"ה בורא את הרע? אומרת הקבלה שבורא חושך מלשון מפנה מקום, כמו לברא יער. הקב"ה יוצר אור ואז מפנה חלק מהמקום גם לחושך.
רמח"ל מנהל דיון בין הנשמה שלא יכולה לשאת את הרוע לשכל שמנסה לספק לה הסברים: "אמר השכל:... אין הקב"ה משפיע רעה, ח"ו, כי הוא מקור טוב, וממקור טוב לא יצא רע. אמרה הנשמה: ואם כן, הרע איך בא?..שכתיב "בורא רע"; אמר השכל: "בורא רע " כתיב, ולא "עושה רע"... שנכון שאם לא היה בורא אותו לא היה נמצא, אך אינו עושה אותו בקום ועשה. אמרה הנשמה: ואם כן, איך נעשה? אמר השכל:... כי הטוב - הקב"ה עושה אותו ממש בשפעו... אבל הרע - אינו אלא העדר שפעו וביטולו". כשמפסיק הקב"ה להשפיע שפע על העולם, נוצר הרע.
האור הישראלי הפיזי המיוחד היה אור שבעוצמתו הבחינו מייד גם הציירים שעלו לישראל מאירופה בתחילת המאה. ראובן רובין ונחום גוטמן, מצאו באור המסנוור משמעות רוחנית. עבור ציירי אסכולת "הציור הארץ ישראלי" ייצג האור את החיים העוצמתיים של היהודי החדש החלוצי שמחובר לאדמה ויגאל אותה בעבודת כפיים. בני ישראל שהגיעו מהמדבר היו ההשראה ליהודי שחוזר לארצו. רובין יצק את דמות היהודי החדש, העברי, באיש התנ"ך. אחרי מאורעות תרפ"ט, הועם גם אצלו האור בציורים. הפך למעורפל.
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (בראשית א,ד). כמה אנחנו מתפללים שיבדילו מאיתנו את הרוע. כמה נטועה בנו האמונה שבאור לא יכולים לקרות לנו דברים רעים.
"דַּבֵּר֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת" (במדבר ח,ב). אור יקרות מפיצה מנורת שבעת הקנים שכולה מקשת זהב. אומר המלב"ים, איזה אור? אור שיאיר כל הזמן. זו המצווה האמיתית. אור שירחיק חושך. מתאר רש"י שמכל צד האירו שלושה נרות לנר הפנימי. בביהמ"ק נאמר שחלונותיו רחבים כלפי חוץ כדי שיאיר אור לעולם, ואני חשבתי, אולי המנורה היא משל לאור הפנימי הייחודי שבכל אחד מאיתנו שצריך להעיר ולהאיר? אבל איך תזהי מה האור שינחה אותך ואולי גם יאיר לאחרים?
יוצר האור ובורא החושך... ואז עלתה בי מחשבה. אולי האור הפנימי הוא מה שהחושך יכול לכבות. אולי תזהי את האור לפי מה שיציק לך ויערער אותך. סימן זיהוי שהשתמשת באור שלך לא נכון. נשמע מפותל? רגע מאירים.
"וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ" אהרן ממונה על העלאת הנרות, אבל לא סתם, אומר הרמב"ן, פותחים בתפקידו של אהרן אחרי חנוכת הנשיאים בסוף הפרשה הקודמת. ולמה? כי אהרן "חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך
גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב". ההשוואה לאחרים פוצעת את אהרן. ולמה היא משפיעה עליו כל-כך? כי אורו של אהרן בעולם הוא אור השלום, כוחו בזיהוי חוזקות של אנשים מהן ירקום חיבור על בסיס משותף. אבל אותה יכולת פוגעת בו כשהוא עורך השוואה בין חוזקות האחרים לבינו. חלק משווים עצמם לפי כבוד, אחרים לפי עושר, יהיו שמודדים לפי מספר הילדים, כל אחד והפצע ממנו הוא בא. אהרן, שאברבנאל אמר ששבעה קנים במנורה להזכיר שבע החוכמות שאהרן ניחן בכולן (חכמת ההגיון; המספר; המדות; הטבע; התכונה; הניגון; והאלוקות) אהרן הזה מתערער כשהאור הפנימי שלו הופך לאמצעי מדידה מול עצמו.
לכן אומר רש"י, מחזקים אותו שהעלה את הנרות "כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־משֶֽׁה". ולא שינה מההוראה. מכאן גם יגיע הריפוי. כשהביטחון העצמי מעורער קשה לציית לסמכות מעליך, אבל לשוב ולפעול עניינית בתוך המשימה יחזיר אותך למיקוד בעצמך. אהרן מחזיר את האור.
הלווים מקבלים את הגדרת האור שלהם כמשרתים בקודש (מגיל 25 אגב, לא לפני); אלו שהחמיצו את קרבן הפסח כי נטמאו, מקבלים הזדמנות לפסח שני "וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר" - הפרשה מדגישה את התנועה בין חושך לאור, בין טומאה לטוהר. והעיקר לזכור "... אין בארץ מכל בני ישראל אשר לא האיר ה׳ פניו בצלם דמותו תבניתו" (ר' אלשיך דניאל). הפוטנציאל לאור זמין כל העת.
"וַיִּשְׁמַ֨ע משֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָֽהֳל֑וֹ.. וּבְעֵינֵ֥י משֶׁ֖ה רָֽע" (במדבר יא, י). משה ניחן באור האכפתיות והמסירות. הוא מנהיג שטובת העם לפני טובתו. מחויב למטרה הגדולה גם במחיר אי הנוחות שלו האישית. עכשיו מתחיל המסע לארץ ישראל ומיד העם מתאוננים שרע להם. האש בוערת בהם ורק תפילת משה גורמת לאש לשקוע. אבל מיד גם האספסוף מתאווים למה שהיה במצרים ומתלוננים על המן. נדמה שגם בעם כובה האור הפנימי של שמחת היציאה לחירות שהופכת מובנת מאליה.
המסירות האדירה של משה החזיקה מעמד לאורך הבריחה ממצרים, אבל כעת הלחץ והעומס גורמים לו לאבד עשתונות: "הֶאָֽנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָֽנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּֽאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָֽאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק". תוריד ממני כבר את עול העם הזה, כבר עדיף לי מותי מחיי.
מול נקודת אור עצומה של התמסרות, אורבת קריסה גדולה כשלא יודעים להניח גבול וסופגים עוד ועוד למען המטרה. את הריפוי מציע הקב"ה, בדומה לאינסטינקט של משה שרצה ביתרו לידו: "אסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒... וְיָֽרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָֽצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָֽשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹֽא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ".
תשמור על האור הפנימי שלך, אומר הקב"ה למשה, אל תישא בנטל לבד. ואחרי פריקת המצוקה וחלוקת הנטל, האור חוזר למשה. עכשיו יקבל בהבנה את אלדד ומידד שמתנבאים בשולי המחנה, ולפי המדרש מנבאים את מותו ואי כניסתו לארץ, ויקבל גם את דברי מרים כנגדו.
מרים מדברת עם אהרן על אשתו הכושית של משה אבל בעומק מורדת במידור שניהם מול הקב"ה: "הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔ה הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע יְהֹוָֽה".
האור העצום שלה הוא היכולת לראות דברים אחרת ולמרוד, מרים שלפי מסכת סוטה (יב', א) הביאה להולדת משה כשמרדה בהחלטת הגברים ואביה עמרם להתגרש נוכח גזירת פרעה ושינתה אותה; מרים שבאומץ הציעה לבת פרעה כמינקת את אמו האמיתית; מרים בעלת אור המרד והאומץ והיכולת לחשוב אחרת, מפנה את המרד כנגד עצמה ואחיה ואורה מתעמעם. היא לוקה בצרעת. אבל הכל בר תיקון. שבעה ימים מחוץ למחנה עם העם שממתין בשל אהבתו, ואז תזהר באורה. באר המים המיתולוגית שמלווה את העם במדבר, גם היא מרד המים ביובש, היא באר מרים הנביאה.
כשהיו צריכים לבחור בסמל המדינה, היה הצייר רובין בוועדה שבחרה. הוא הצביע בעד המנורה המאירה, זכר לאור הישראלי, כסמל המדינה "מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֚ה נֵרֹֽתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ... וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ" (הפטרה, זכריה ד',ב) . האור הפנימי תמיד שם. צריך רק לזכור אותו ולהשתמש בו.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') אורי אגוז, לשעבר שופטת בית המשפט לטרור, כותבת לטלוויזיה ולתיאטרון.