האם כשאדם מקבל אפשרות לעשות מעשה יחידני, ששמו יהיה רשום וחקוק בספרי ההיסטוריה, פירוש הדבר שהוא שונה משאר בני האדם? כשאנו מבקשים לעלות בדרגות רוחניות, להתקרב אל ה', למה בדיוק אנו מתכוונים?
מה מדליק במנורה?
פרשת השבוע שלנו, פרשת בהעלותך נסמכת לפרשת נשא, וכפי שמביא רש"י בתחילת הפרשה, הסיבה לכך היא כיוון שבמעשה המנורה ביקש ה' לנחם את אהרון, ליישב את דעתו על כך שלא הביא נדבה למשכן יחד עם שאר הנשיאים.
חוסר ההשתתפות של אהרון בנדבה, הביאה אותו לחשוש שמא יש פגם בשבטו או אולי בו, בשל שיתוף הפעולה האישי שהיה לו בחטא העגל, לכן כדי להרגיעו, נתן לו הקב"ה מתנה, להדליק את המנורה בכל יום.
והנה מיד לאחר הציווי של משה לאהרון בעניין הדלקת הנרות, מציינת התורה "ויעש כן אהרון", ומבאר רש"י, שיש כאן חידוש גדול, מדוע? כביכול היית חושב שאהרון ישנה ממה שצווה, שהוא יעשה דבר אחר, אך הנה למרות הכל מגלה לך התורה, ש"ויעש כן אהרון"- "מלמד שלא שינה" ממה שאמר לו משה, מקור הסמכות הראשוני-בלעדי להלכה.
אך מה באמת מיוחד בכך שאהרון לא שינה ממעשיו? הרי אף אחד לא באמת חושב שיש לאהרון רצון אישי ללכת בדרך אחרת, לברור לעצמו הלכה ומעשה אחר. מה אם כן המהות בחוסר השינוי של אהרון?
אצרף עוד שאלה המתבקשת בעיניי- אם החשש הגדול של אהרון הוא שמא השפיע בָּעֵזרה שלו ב'עגל', כיצד אם כן המנורה מיישבת את דעתו בנושא זה? אולי זו דווקא עבודה שולית שנועדה לגרום לו את ההרגשה ההפוכה? כביכול הסחת דעת מכך שאינו מביא קורבנות המזכירות בצורה מסוימת את העגל?
מהעליה הגדולה לנפילה הקשה
כשעם ישראל יוצא ממצרים, הם באופוריה, בהרגשה שמיימית, אף אחד לא יכול עליהם, ה' מלווה אותם, הם מונהגים בדרך ניסית: מן, עננים, באר, והכל כדי שיוכלו להתארגן בנחת לקבלת התורה, ללכת לקראתה, ולהתמלא באמונה על טבעית.
ובמעמד הר סיני, אנו יודעים, הם התעלו אף יותר, הגיעו לדרגה הכי גבוהה שאפשר, הם היו אז "בני עליון", נטולי יצר הרע ממש כמבואר במדרשי חז"ל. והנה באותו המעמד הם יורדים פלאות, מגיעים לדיוטא תחתונה, ממש 'מתו' רוחנית, כשחטאו בעגל, מזנים תחת החופה כביכול. כלומר, אם נסכם בכמה מילים את שאירע: הם עלו גבוה, ולא ידעו להישאר שם במציאות הקבועה.
המבחן של אהרון
כשאהרון מקבל את תפקיד הדלקת המנורה, הוא בסכנה: הוא הולך לעשות דבר ראשוני, שאף אחד אחר מבני ישראל לא יוכל לעשות, רק הוא אחראי על הפצת האור, וכל מי שיהנה מהאור שבוקע מהמשכן, ידע שהכול בזכותו של אהרון. ואהרון? לא שינה, כותב השפת אמת בפרשת בהעלותך שנה תרל"ד:
"ויעש כן אהרן שלא שינה. ונראה הפי' שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועם כל זה לא…נשתנה…לכן צריך האדם להיות בו בחינת ההשתוות. ובספרים הקדושים משבחין מאוד לבחינה' זו של ההשתוות…הפסוק משמיענו שעשה כן בלי השתנות עצמותו וכפי השתוות שהי' בו עשה המצווה ג"כ בלי שינוי כי המעשה תלוי בהעושה…".
בצאתו מן הקודש, יכול היה לצאת אהרון וללכת אל 'מגדל השן', אל מקום מושב החכמים, ולסנן את מי שיקיף אותו, לא כל אחד יזכה להיות במחיצתו, רק מי שירשם ויחקק על במת ההיסטוריה.
אך אהרון לא שינה, לא התבלבל, לא הוציא עצמו מהכלל, ביקש להיות מעורב בדעת עם הבריות, כי אינו שונה מהם באמת, רק קיבל שליחות מה', כפי שיכול היה ה' לבקש זאת באמת גם ממישהו אחר.
הענווה הזו של אהרון, היכולת שלו ממקום דרגתו הרוחנית, להישאר עדיין באותה עמדה מבחינה ציבורית (במותו הרי בכו עליו כלל ישראל, בשל הקירבה שלו לכולם), לעניות דעתי היא הקשר למנורה, היא יישוב הדעת בנושא חטא העגל.
בחטא העגל, נפרדו ישראל מה', ביקשו בדעתם לעבוד אחרת, לאחר שהיו במקום גבוה רוחנית. וכעת אהרון, ב'מקשה זהב אחת', במנורה המסמלת את החכמה האלוהית, מדליק את הנרות הפונות כולן אל השכינה ומבשרות: אהרון מבקש לחבר בין ישראל לחכמה הבלעדית בעולם, המצפן והמנחה בחיים של כולם.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי.