איפה הקו בין להתלונן, ובין לספר למישהו על כאב כלשהו? המילון מגדיר תלונות כ"ביטוי של אי שביעות רצון או מטרד ממשהו; להגיד שאדם סובל (כאב או תסמין אחר של מחלה)". זה נשמע דבר שבסדר לעשות, במיוחד בעולם שלנו שבו אנחנו מתבקשים "להיות פתוחים לגבי הרגשות שלנו" ו"לשתף מה קורה"… ובכל זאת, איכשהו, לתקשר בצורה פתוחה לגבי כאב – מותר, ול"תלונה" - יש שם רע.
בפרשת השבוע, אחרי כל ההכנות החגיגיות – עבודת המשכן, כולל הדלקת המנורה ע"י אהרון ועבודת הלויים, חגיגת הפסח בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים וקביעת פסח שני, תיאור הקמת המשכן ופרוקו ופרשת החצוצרות, ודוקא שם, באמצע ה-וואו, אנחנו פוגשים את בני ישראל מתלוננים. הסצינה לעיתים קרובות מעוררת אנחות, גיחוך וצחקוק: או, תראו אותם... הם כל הזמן מתלוננים... רק יצאו ממצרים וכבר … הכל יש להם, מן מהשמים, מים זמינים, ענני כבוד, ועדיין... אוי, כמה חסרי הכרת הטוב...
אבל לפני שנצביע עליהם, אולי נחשוב על זה מחדש. ננסה לדמיין אותנו לא 40 שנה, מספיק 40 יום. בעצם, למה ללכת רחוק? אפשר גם לבדוק אותנו במשך 40 שעות. כמה זמן אנחנו הולכים בלי להתלונן? רדיו, טלויזיה, אתרים באינטרנט. האם יש מצב שנוכל להוריד את מכסת התלונות, האישית והלאומית, לרק אחת ביום? איך היה נראה ספר במדבר שלנו, לו מישהו שמר רשימת התלונות שלנו? לו מישהו ספר לנו כמה אנחנו מתלוננים כיום.
לכן, אני חושבת שבני ישראל במסעם במדבר מתלוננים מעט מאוד, וכשהם עושים זאת, חשוב לא לזלזל בזה (לא היינו רוצים שמישהו חלילה יזלזל בתלונות שלנו), אלא לנסות להבין מה קרה שם, ולא רק מה היתה התלונה עצמה, אלא במיוחד, מה קרה ברגע ממש לפני.
בפרשת השבוע שלנו, הדבר האחרון לפני התלונות הן כל ההכנות החגיגיות למסע. בעצם ספר במדבר וכל התורה כולה, היו צריכים להסתיים בדיוק ברגע החגיגי הזה:
"וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ה׳ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃
וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה׳ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (במדבר י, לה-לו).
פרשת בהעלותך: ההצלחה מפחידה הרבה יותר מכל כישלון
זהו. אנחנו בסה"כ שלושה ימים מהיעד. ונגיד שהבשר לא משהו, והתעייפנו מהמן והענן כבר לא מרגש כמו שהיה בהתחלה, ובכל זאת. הרי כל מי שעושה טרק – או כל מסע אחר, פיזי, אקדמאי, מה שלא יהיה - מכיר את הרגע הזה של, די אין לי כוח, את הנשימה העמוקה, ואת הרגע שבא אחריו, של – תיכף נגיע, תהיה מקלחת, יהיה אוכל, נוריד את התרמיל. ואם לנו אין אותו, יש מישהו לידינו שיכול לחבק, להגיד, שזה בסדר, בסה"כ עוד שלושה ימים ואח"כ, כל הדבש והחלב שבעולם?!
אך קריאה מדוקדקת מגלה שבני-ישראל אינם מתלוננים על "משהו"; הם – מתלוננים. נקודה. פול סיימון שר, "אתה יודע, שככל שהיעד שלך קרוב יותר, כך אתה מחליק ומתרחק ממנו יותר". בני ישראל לא מתלוננים למרות שהם קרובים לארץ, אלא דוקא בגלל.
מסתבר שיש משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, וזו ההצלחה, גם אם הפחד הזה אינו תמיד מודע, והוא בא לידי ביטוי כאן: בני ישראל, כל כך קרובים להשגת מטרת המסע שלהם, מתחילים לקבל "רגליים קרות". המדרש אומר על פסוק הפתיחה כאן "ויסעו מהר ה'". (במדבר י,לג) שהיה צריך להיות כתוב לא רק "מ", אלא בעיקר "אל", אך בגמרא נאמר שהם "נסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה", כלומר, למרות שהקב"ה היה מוכן להכניס אותם לארץ מיד, הם ברחו, קצת כמו ילד הבורח מבית הספר (שבת 116: א).
והסיפור כמובן לא הסתיים עם בני ישראל, אי שם במדבר. עדיין השאלה עולה לא פעם: האם אנחנו לארץ רק כדי לברוח "מ"... או כדי "ללכת אל"? יתכן שאפשר להבין את המחלוקות שלנו כיום כעוסקות בתמונות השונות, ואולי רק בחלקי התמונות שיש לכל אחד מאיתנו בתשובה לשאלה הזו. כך או כך, נדמה שנרוויח אם נצליח לעשות את זה עם קצת פחות תלונות.