בפרשת השבוע מופיע אחד מן המאפיינים הבולטים של משה, אולי החשוב ביותר שלו כאדם – ענווה. התורה אומרת כי "האיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". אין כאן רק ציון התכונה הבולטת הזו של משה (אם ניתן לקרוא לענווה תכונה בולטת ...) אלא עריכת השוואה עם כלל המין האנושי, שתוצאתה היא שמשה אינו רק ענו אלא הענו ביותר בעולם.
משה היה זה שנבחר גם מכל האדם אשר על פני האדמה, לשמש המתווך בין הקב"ה לבין עם ישראל, בקבלת התורה מן השמים ובהעברתה לארץ. האם יתכן שאין זה מקרי שאדם בעל תכונת ענווה בולטת יבחר לתפקיד זה ?
כדי להבין אפשרות של קשר כזה, ננסה קודם להסביר את ההבדל שבין שלשת חלקיו של התנ"ך. התנ"ך מורכב מחמשת חומשי התורה, מספרי הנביאים ומספרי הכתובים. לשם מה נחוצה חלוקה זו ? מדוע אי אפשר לראות את כל חלקיו של התנ"ך כמקשה אחת ?
התשובה לכך היא שישנו הבדל מהותי המפריד בין כל חלקי התנ"ך.
התורה היא יציר כפיו הבלעדי של הקב"ה. כאשר אנו קוראים בתורה רעיון או מצווה מסוימת הרי שהוא כל כולו אלוהי. אך לא רק במישור של הרעיונות הכלליים, התורה היא שמימית, אלא גם בפרטים ופרטי הפרטים. כל פסוק בתורה נכתב על פי ציוויו של הקב"ה, כל מילה ואף כל אות. כאשר ישנה אפשרות לכתוב מילה מסויימת ביותר מצורה אחת (דבר נפוץ מאוד בעברית), הרי שהצורה שנכתבה בתורה, הייתה על פי הוראתו המפורשת של הקב"ה. כאשר מילה מסויימת נכתבת במקומות שונים בתורה, בצורה שונה, הרי שכך קבע הקב"ה, גם אם לא תמיד אנו יכולים להבין מדוע. לסיכום התורה היא יצירה אלוהית מן הקטן שבפרטים ועד לגדול שבכללים.
כאשר אנו עוברים לדון בשני החלקים האחרים של התנ"ך, הרי שהמצב שם שונה לחלוטין. על אף שלא ניתן להסביר למי שאינו נביא, מהי המשמעות של קבלת נבואה, הרי שהנביאים השתמשו בדוגמאות ובדימויים כדי לנסות להמחיש לנו במקצת את התהליך. על פי המתואר, הנביא מקבל חזון כל שהוא ובו מובע רעיון. הנביא מפנים אותו ומצטווה להעביר אותו אל העם. אך בניגוד לספר התורה, הרי שכאן לנביא שמורה הזכות לנסח את הרעיון בסגנון המיוחד לו. חז"ל קבעו כי "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", והדבר נובע מכך שגם אם שני נביאים יקבלו את אותה הנבואה, הרי שכל אחד מהם ינסח אותה לפי סגנונו האישי. כלומר הרעיון הטמון בבסיסה של כל נבואה והציווי לאומרה הם אלוקיים, הסגנון והפרטים הנובעים ממנו הם אנושיים.
הכתובים לעומת זאת הם ספרים שנכתבו ללא ציווי כל שהוא. הקב"ה לא ביקש מאף אחד לכתוב אף אחד מספרים אלו, אך כאשר ישב אחד מן החכמים לכתוב אותם הוא קיבל סיוע אלוקי. לא ניתן אם כן להצביע היכן בדיוק ממוקם החלק האלוקי בכל אחד מספרי הכתובים, אך כולו נוצר בעזרה מיוחדת מן השמים.
מחברם של כל אחד מספרי הנבואה או הכתובים, מגלה מעורבות אישית בטקסט של הספר. הוא יוצק אליו את אישיותו ומחשבותיו, הוא עומל כדי לשפר את סגנונו ולתת לו ברק. לכל אחד מהם ישנו חלק עצמי בתוצאה הסופית.
אך כאשר אנו מדברים על התורה עצמה, משה אינו יכול להשתמש בשום רעיון או סגנון אישי. כאן אסורה באיסור חמור כל הוספה, גריעה או שינוי מן הצו האלוקי הברור. משה זקוק להתבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה כדי שערכה המיוחד של התורה ישתמר במלואו. לשם כך צריך ענווה אמיתית, לא חלקית אלא מוחלטת, לעבוד שנים רבות בהעברתה של התורה מן השמים אל הארץ ללא שום תקווה לקרדיט ולו הקטן ביותר, זוהי ענווה אמיתית. זוהי גם אחת מן המשמעויות של הביטוי "עבד ה'" שזכה בו משה.
אך בסופו של דבר, באופן פרדוקסאלי, דווקא הענווה של משה היא זו שהקנתה לתורה את שמה "תורת משה" . אך על כך בפעם אחרת בע"ה.
תורת משה
על הקשר שבין תכונת הענווה של משה רבנו לבין בחירתו לקבלת תורה מן השמים.
