פרשת בהעלותך פותחת בציווי כי אהרון יעלה את נרות המנורה (במדבר ח, א-ב): "וַיְדַבֵּר ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת." אהרון מקיים את הציווי האלקי ככתבו וכלשונו (פס ג): " וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה אֶת מֹשֶׁה".
רש"י עומד על פרשו של פסוק ג באמרו: "ויעש כן אהרון - להגיש שבחו של אהרון שלא שינה". על פניו עולה מפירושו של רש"י כי אהרון זוכה לשבח על כי "לא שינה" את הציווי האלקי, והקפיד על קיומו מילה במילה.
עם זאת, התבננות בדמותו של אהרון, כפי שזו מתוארת בשורה של מדרשי חז"ל, עשויה להקנות פרשנות רחבה יותר לתכונתו: "שלא שינה".
על פי המדרש (רבות דר נתן, י"ב, ד), אהרון היה אהוד מאוד על בני ישראל, ובמובנים מסויימים אף זכה ליותר פופולריות ממשה המנהיג הדגול. לראיה, המדרש מצביע על כך שלפי פשט הכתוב, לאחר הסתלקות משה משה מבכים אותו "בני ישראל", ברם לאחר הסתלקות אהרון מבכים אותו משך שלושים יום כל בית ישראל.
הסיבה לאהבה העצומה שרחש העם לאהרון מוסברת במדרש: "מפני שדן אהרון דין אמת לאמיתו. מניין? לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת, לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה".
פיתוח של העקרון האמור ניתן למצוא במדרש אחר (ילקוט שמעוני לפרשת חוקת): " ... אלא שהיה רודף שלום ... מלמד שהיה אהרון מהלך בדרך, פגע באדם רשע ונותן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, אמר: אוי לי, איך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרון? בושתי הימנו, שנתן לי שלום - ונמצא אותו האיש מונע עצמו מן העברה." מרתק לראות, כי אהרון אינו "משנה" את האדם החוטא, הוא אינו מטיף לו, אינו דוחק בו, כי אם נותן לו ברכת שלום. היחס האנושי היוצא מגדר הרגיל גורם לאדם החוטא להתפכח לבד, להתעלות בעצמו מעל המציאות הירודה בה היה נתון.
המדרש מספק דוגמה נוספת לאמור (שם): "וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה, הךף אהרון וישב לו אצל אחד מהם ואמור לו: בני, ראה, חברך מטרף אץ ליבו ומתלש בשערו ואומר: "אוי לי איך אשא עיני ואראה בחברי? בושתי הימנו, שאני הוא שסרחתי עליו", היה יושב אצלו עד שמוציא כל קנאה שבלבו. שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה. וכשפגעו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה." גם בדוגמה זו, אהרון אינו תובע מאף אחד מהצדדים הניצים שינוי. הוא אינו מבקש מאף צד לוותר על עמדותיו, הוא אינו מטיח אשמה. ההתעוררות לתיקון ולהתעלות באה מצד האנשים עצמם, לאחר שאהרון מעורר את רגשות החמלה שלהם ומאיר בפניהם את האפשרות למערכת יחסים טובה יותר עם יריבם.
אהרון מתייחד בכך ש"לא שינה" כל אדם, כי אם כיבד כל ברייה וברייה באשר היא. מטעם זה נקשרה בדמותו של אהרון סגולת השלום: "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו ..." (אבות דר נתן י"ב, א, וכן ר במדרש בילקוט שמעוני דלעיל).
אהרון שאף לשלום של שלמות ולא של ביטול, שלום הנובע מהערכה לאדם באשר הוא, והמושג באמצעות העצמת האדם ולא צמצומו, כמאמר הרב קוק (עולת ראי"ה, א, של): "יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות ... ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא ע"י הערך של רבוי השלום. הרבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו."
ביטוי לתפיסתו של אהרון ניתן למצוא בתפקיד שיועד לו בפרשתנו - העלאת הנרות. על הדלקת נרות חנוכה דרש הרב קוק (עולת ראי"ה א, תל"ה): "החנוכה ... היא המציירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, או החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיוצ"ב. אך בטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים וצריכים הם להיות עומדים בפירודם כדי שלא תמחה צורת על אחד מהם על ידי עירוב פרשיות ... אבל הפירודים ג"כ לא יהיו קיימים לעד, שהרי כ"ז שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם, ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים לעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולםפ בכל פרטיותם הכל הם נר אחד."
אהרון ידע לכבד את הפרט, להיטיב כל נר ונר, לדאוג לבעירתו העצמאית והסגולית, מתוך אמונה כי טיפוח ייחודיות הפרט יביא לשלום אמיתי מתוך אחדות, אך לא מתוך אחידות.