בשלב מתקדם ביציאת מצרים, משה ופרעה נפגשים לדו-קרב רעיוני עמוק. משה מייצג את דבר ה', ופרעה מייצג את תפיסת "האשם"- העבדות המוחלטת. השאלה העומדת באוויר היא: כיצד עובדים את האל? האם יש מקום לאווירה של שמחה וקשר אישי בתוך המצווה, או שמא מדובר במילוי חובה בעיוורון מוחלט?
לאחר מכת הארבה, עבדי פרעה כבר מבינים את המציאות וקוראים למלכם: "הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?" (שמות י, ז). פרעה, בלחץ הכיסא המתנדנד, קורא למשה ולאהרון ומציע פשרה: "לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; מִי וָמִי הַהֹלְכִים?".
החשש של פרעה: מדוע רק הגברים?
פרעה מוכן לשלוח את הגברים לעבוד את ה', אך מתנגד נחרצות לשלוח את הנשים והטף. לכאורה, אם פרעה פוחד מבריחה, היה עדיף לו לשלוח את כולם יחד - הרי הנשים והילדים היו מעכבים את הקצב ומונעים בריחה מהירה.
מדוע, אם כן, הוא מתעקש?
פרשנות הרמב"ן: פרעה סבר שרק ה"מכובדים" - הראשים, הזקנים והשוטרים ראויים לזבוח לאלוקים. הוא כביכול "דאג" לכבודו של ה', וסבר ששיתוף הטף והנשים הוא זלזול בעבודה הדתית. בעיניו, עבודת האל היא טקס רשמי לאנשי מעלה בלבד.
התשובה של משה: משה משיב באומץ: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ; בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ... כִּי חַג יְהוָה לָנוּ". שימו לב לשינוי: בפרק ה' אמר משה "וְיָחֹגּוּ לִי (לה')", ואילו כאן הוא אומר "חג ה' לָנוּ".
המהפכה של "חציו לכם"
כאן נחשף סוד עמוק המבואר בכלי יקר. בכל חג אנו פוגשים מחלוקת בגמרא (פסחים סח:): האם החג צריך להיות כולו לה' (לימוד ותפילה), או כולו לכם (אכילה ושתייה)? רבי יהושע מכריע: "חֶלְקֵהוּ חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם".
התפיסה הנוצרית או הפילוסופית אומרת: "אשר לאלוקים לאלוקים, ואשר לקיסר לקיסר". יש הפרדה מוחלטת בין הגוף לרוח. אך משה מלמד את פרעה שהיהדות באה לחדש דרך אחרת: האלוקים רוצה שגם הגוף ישמח.
דברי הכלי יקר: משה אומר לפרעה- אנחנו לא רק "זובחים" כעבדים המבטלים את עצמם. יש לנו מצווה של שמחת החג. הנערים והזקנים הולכים לעבודה הרוחנית, אך הבנים והבנות הולכים לשם השמחה הגופנית כדי שגם לנו, כבני אדם, תהיה אמירה ושייכות בתוך המצווה.
מדוע פרעה גירש את משה?
פרעה מתנגד בזעם: "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה... וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". הכעס של פרעה נובע מההבנה ש"אין נכון לשתף שם שמיים עם דבר אחר". הוא מאשים את משה: "אתם מבקשים את השמחה האישית שלכם ובודים אותה מלבכם! האלוקים לא יכול לרצות שאתם תיהנו בזמן שאתם עובדים אותו". פרעה לא מסוגל לסבול את הרעיון שהקדושה חלה גם על החול, על הטף ועל השמחה הגופנית.
הגירוש המהיר מבטא את התנגשות הציביליזציות: עולם העבדות שמקדש רק את ה"חובה" היבשה, מול עולם החירות שמקדש את החיבור שבין גוף לנפש. משה מלמד אותנו שבעבודת ה' שלנו, אנו לא רובוטים;
אנו מצווים להמליך את הבורא על כל קנייננו ועל כל איברינו. "כל עצמותיי תאמרנה", השמחה שלנו היא-היא חלק מעבודת ה'.
הקדושה שבחומר
כאן טמון השורש להבדל שבין "עבד" ל"בן". העבד עושה את המוטל עליו כדי לצאת ידי חובה, ולכן הוא זקוק רק לכליו המקצועיים. הבן, לעומת זאת, מביא את כל כולו לשולחן אביו: את שמחתו, את משפחתו ואת רגשותיו.
עבודת ה' הישראלית אינה "בריחה" מהעולם הזה אל עולמות רוחניים ערטילאיים, אלא הבאת האור האלוהי אל תוך הכלים הגשמיים ביותר. פרעה רצה עבודה דתית "סטרילית", מנותקת מהחיים, כזו שנשארת בתוך בית המקדש בלבד. משה עומד על כך שהחג יהיה "לנו"- שגם הילד הקטן וגם הסעודה הדשנה יהיו חלק בלתי נפרד מהקודש. זהו הניצחון האמיתי על מצרים: היכולת להיות חופשיים באמת, דווקא בתוך עולם החומר.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר