פרשת בא: איך מחליטים להעניש את האויבים שלנו?

הוא עמד בתא העצורים באולם בית המשפט והסתכל מסביב במתח. היה לי ברור שהוא מחפש מישהו. רק כשנכנס האב פנימה נרגע המבט שלו. בהבזק מהיר הניד לעברו האב בראשו, ובעיניים שחוסר השינה ניכר בהן סימן לו שיהיה בסדר, הוא איתו.

הצעיר בן ה- 17, חבר הג'יהאד האיסלמי , התיישב ולקח נשימה עמוקה. הוא כבר הצטלם לסרטון ההתאבדות חגור בחגורת הנפץ, הוא אמר שהוא מוכן למות מות שהידים, אבל יום לפני שהיה אמור לצאת להתפוצץ בישראל, הוא נעצר.

מכת בכורות היא מכה איומה ואנושה. האחרונה שמכריעה את הכף

היגיון סימטרי מונח בבסיס המכה -"כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". פרעה ציווה להשליך את הבנים ליאור והקב"ה מזהיר אותו עוד בטרם ניחתת המכה הראשונה: "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ."(שמות ד', כב-כג).

מידה כנגד מידה. עקרון משפטי ומוסרי שלפיו מונהגת תורת הגמול במקרא. במסכת סנהדרין נאמר: "דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: ...שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה". אדם ייענש ביחס ישר למעשיו, כך הקב"ה נוהג וכך ינהג גם בית הדין.

פרעה הוא מנהיג ומשכך אחריותו נסובה על כלל מעשיו ועל כלל עמו ולכן אותו עם הוא שייענש עימו. העם שיאבד את כל בכורותיו בגלל התעקשות המנהיג. ההגיון הנוקב של מידה כנגד מידה מלווה את מאורעות המקרא למן ההתחלה:

קין האיכר שהאדמה היא שורשו וממנה שאב את כוחו, נענש אחרי רצח הבל בגלות מהאדמה שאהב ונידון להיות נווד: "וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ." (בראשית ד' י"א-י"ב)

במבול, משחית הקב"ה את הארץ שנשחתה לפי מידה כנגד מידה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. ...וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. (בראשית ו' י"ב-י"ג). ואותו כלל יסודי מתנסח באופן ברור בהסתיים המבול באשר לכל מעשה רצח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" (בראשית ט' ו'). מי שיהרוג אדם, גם הוא יאבד את חייו.

בספר חסידים (צב) מוסבר ההיגיון של מידה כנגד מידה שרווח בהרבה תורות משפט קדומות כהכרחי למען יבין האדם שחטא מה פשעו ולא ישוב לבצע את החטא. "החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם, וידע כי על חטאיהם היה להם כן, ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה. ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו כאשר קרה להם". והאלשיך מחזק: "... למען החי יתן אל לבו כי תבואהו שואה אל אשר לא טוב עשה דוגמתה וישוב ממנה... ושב ורפא לו".

דיני עונשין

עקרון המידה מתורגם גם לכללי הדין בתוך המשפט העברי: עדים שמעידים שקר במכוון (יוצרים פייק ניוז ביודעין)- ייענו באותו האופן: "וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו... וְהַנִּשְׁאָרִים, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן, שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט).

המדידה מדויקת בדיני העונשין, בהגיון שכל ילד יכול להבין: "וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה, נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ, כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם, כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ". (ויקרא, כד, יז יח)

ובפירוט מתאר המקרא איך ניצים שפגעו בשוגג באשה הרה, אם יקרה אסון, ייענשו למרות שהמעשה לא היה מכוון: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה... וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה, וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". (שמות, פרק כ"א).

חז"ל אמנם דרשו, שלמרות כל הפירוט לא תהיה פגיעה ממשית באיבר הפוגע אלא יינתן תשלום דמי פיצוי לערכו של האיבר שנפגע, אבל העיקרון מופיע כנתון. מבדין הפלילי, בתורת הענישה יש ארבעה יסודות ששוקלים בגזירת העונש –

יסוד הגמול הוא היסוד הראשון. גמול לאדם על המעשה שלו, עונש בגין מה שעשה. לצד שלושת השיקולים הנוספים, מניעה של אותו מעשה בעתיד, הרתעה של אחרים מפני עשיית המעשה ולבסוף השיקול השיקומי, התחשבות ביכולת האדם להשתקם מהמעשה הפסול שעשה, שיקול הגמול הוא שיקול מרכזי מאד. אדם צריך לשאת בתוצאות על מעשה שעשה או תכנן לעשות.

העבירה שיוחסה לצעיר היתה נסיון לגרימת מוות בכוונה, עבירה שהעונש שניתן לתת עליה הוא מאסר עולם. הוא היה מודע למה שתוכנן, הוא עשה צעדים קונקרטיים לביצוע, הוא כמעט ופעל ורצח ישראלים. אלא שהנער התחרט.

ברגע האחרון, תירץ בפני המשלחים שלו שהוא מוכרח ללכת ולהיפרד שוב מאביו. הוא רץ למוסך של האב, ושם, הרחק מאוזני האנשים, גילה לו לראשונה שגוייס לג'יהאד האיסלמי ושהוא אמור לצאת לפיגוע התאבדות תוך מספר שעות.

האב היה המום. לחזור ולהודיע שהתחרט היה בלתי אפשרי, הוא היה נרצח. בסוף קיבל האב החלטה על דעת בנו. הוא נעל את הנער במחסן המוסך ויצא לעבר עמדת צה"ל באחת מנקודות הממשק באיו"ש, שם ביקש להיפגש עם נציג המוחבראת הישראלי, השב"כ. הוא מסר פרטים מדויקים על מקום הנער. "בואו קחו אותו" אמר.

כל זה היה רשום מולי בחומר החסוי. אף-אחד מהכלואים לא ידע שהנער נסוג ברגע האחרון. מבחינתם הוא נעצר בפעילות מסכלת שלנו. הנער הודה באשמה. השאלה הייתה מה העונש הראוי לו.

פרעה מקבל הזדמנויות לחזור בו ומסרב. בתוך המדרשים על מכת בכורות, מופיע סיפור שמתאר איך בכורות מצרים שמבינים שחייהם מוטלים על הכף,

נאבקים לשכנע את דור האבות, את פרעה, לסגת מהחלטתו להחזיק בבני ישראל. "לְמַכֵּ֣ה מִ֭צְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶ֑ם" דורש רש"י: "עמדו בכורים וקפחו שוקן של אביהם המעכבים בישראל כששמעו נגע עשירי מפי משה". הבנים מתחננים לדור האבות, שלא יקריבו אותם על מזבח המלחמה שהם מנהלים. האבות לא מסכימים ומלחמה עקובה מדם ניטשת בין הצדדים. קורבנות רבים נופלים בה עוד טרם המכה העשירית.

לכאורה היה כאן שינוי מצד האויב, מה הדין?

אין שינוי אמר לי סבא שלי. בימי שישי לפני הצהרים, במרפסת בקרית אליעזר בחיפה, הייתי מספרת לו על אירועי השבוע. "מי שמרחם על אכזרים, סופו שאכזר כלפי רחמנים". הצעיר רצה לרצוח, היה מוכן לרצוח, הוא כנראה התחרט כי חס על עצמו, לא על היהודים שתכנן להרוג, אמר סבא. בבהירות ששמורה לדור שלו, סבא, אריה לייב לויט, שראה אויבים שנואי נפש והבין עמוקות מה זו מלחמה על הבית, המעשה שתכנן הצעיר לעשות מעיד על הכל. "אבל הוא בכל זאת נמנע ברגע האחרון מלבצע את המעשה וגם הסגיר את אנשי החוליה". אמרתי לסבא. אין משמעות להחלטה שלו לא לצאת לפיגוע? דינו כדין מבצע רגיל?

במשנה במסכת סוטה נאמר: "במידה שהאדם מודד - בה מודדים לו".

שם דובר על אשה שסטתה אבל מידת הדין מחייבת גם לא לשכוח גמול על כל מעשה טוב. "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), ואומר על כך רמח"ל, רבי משה חיים לוצטו, שפעל באיטליה במאה ה-18, ב"מסילת ישרים", שמידת הרחמים של הקב"ה מתבטאת במתן ההזדמנות השנייה. הוא לא מעניש את האדם מיד בעקבות החטא אלא נותן לו הזדמנות לשפר את מעשיו.

פרעה מקבל מספר הזדמנויות לחזור בו מהחטא הנורא שביצע מול בני ישראל. מאחר והוא לא חוזר בו בחמש המכות הראשונות, אומר המדרש שהקשה השם את לבו והחמיץ את האפשרות.

הענישה לפי רמח"ל לא נעשית מתוך רוח נקם מהירה ולא מתוך חרי אף וחימה. הקב"ה מאפשר לאדם לתקן את אשר עיוות. מידת הרחמים מאפשרת לאדם לשוב בתשובה. החטא שעשה לא מתבטל לגמרי אם חזר בתשובה שהרי אז "יוותרו עבירות בלא כלום, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים". לתכנון ולמעשה יש משקל אבל גם לתשובה.

לא גזרנו מאסר עולם על הצעיר שלא יצא לפיגוע. באיזון בין הרצון לתת משקל למעשה שכמעט וביצע לבין הנסיגה ברגע האחרון, שקלנו גם את עמדת האב. אותו אב שהבין שכדי להציל את הבן שלו מבני עמו, הוא צריך לפנות לאויב המוצהר, אלינו. הוא הציל חיי ישראלים רבים וגם את חיי בנו. גזרנו על הצעיר 14 שנות מאסר ארוכות אבל לא מאסר עולם.

"וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: וְהָ֥יְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִֽהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף".

אויבים צריכים לשלם את המחיר הגבוה ביותר

בנו בכורו של פרעה מת. בתיה שהצילה את משה ניצלה לפי המדרש. אחרי כל מכה ומכה, שבה מצרים להיות פחות או יותר כפי שהיתה. היאור חזר לזרום, הצפרדעים והכינים הסתלקו, המכות שפשו בבקר חדלו, אבל אחרי מכת בכורות הבנים לא חזרו לחיים. האבל על המתים הוא עצום כל כך שהמצרים מרגישים "כֻּלָּנוּ מֵתִים". המקרא רואה את נקודת המבט של הצד השני גם ברגע הזה. שומע את הצעקה. באיחור גדול ואחרי מחיר עצום, מוכן פרעה לשלוח את עם ישראל לחופשי. מי שהגדיר עצמו אויב ולא בחל בשום אמצעי, ישלם את המחיר הגבוה ביותר.

"השנאה והנקמה קשה מאוד שיימלט ממנה לב אשר לבני אדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה..." כך אומר רמח"ל.

אבל גם מבקש מאיתנו להבחין: כשמדובר באחיך בני עמך, מצווה עליך להתגבר על היצר הטבעי הזה. "לכן כללה התורה כלל שהכל נכלל בו: 'ואהבת לרעך כמוך'. 'כמוך' - בלי שום הפרש. 'כמוך' - בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות. כמוך ממש".

יד שמאל לא תנקום ביד ימין, בן העם שלך, גם אם אתה חולק עליו מהשורש, הוא לא האויב. צריך לזכור גם בהתבטאויות מולו, להימנע משטנה איומה, להתאמץ. שבוע אחרי שבוע שבים אלינו החטופים שלנו והלוחמים שלנו. חלקם חיים וחלקם לדאבון הלב כבר לא איתנו. שנהיה ראויים למה שהקריבו.

עו"ד אורי אגוז היא מגשרת וכותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.