מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה?!

שאלת השאלות היא איך אנחנו בחיינו ממחזרים את אותה הרגשה של הפעם הראשונה גם בפעם המאה, איך אנחנו מתמודדים עם השגרה האפרורית וחיים חיי התחדשות?

חדשות כיפה עדי יצחקי 13/01/16 12:04 ג בשבט התשעו

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה?!
shutterstock, צילום: shutterstock

בפרשיות השבוע אנו עדים לעשרת המכות שהנחית הקב"ה על מצרים, בתחילת פרשת בא מציין הקב"ה את תכליתם של המכות "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שִתִי אתותי אלה בקירבו, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'"[1].

תפקיד המכות לפי פסוקים אלו היא לגרום לעם ישראל להכיר בה', אבל איך המכות יגרמו להכרה בה'? כאשר בני ישראל צופים בניסים העצומים שמחולל הקב"ה, הם מבינים לאט לאט שיש אלוקים. למעשה ניתן לחשוב שכל סיפור המכות הוא הצגה אחת גדולה שנועדה אך ורק בשביל התכלית הזו. השחקנים המרכזיים משה ופרעה; משה הנביא, שליח האל, עניו ומנהיג. פרעה, שליט מצרים, שגעון גדלות, מפחד לאבד את כוחו. התסריט מתנהל בצורת רוטינה שחוזרת על עצמה. הקב"ה הלא הוא התסריטאי הבימאי (מה שתרצו) מצווה את משה להזהיר את פרעה שאם לא ישחרר את העם יספוג מכה קשה, פרעה לא מקשיב, המכה מתחילה, פרעה מבקש להפסיק בתמורה לשחרור העם, לאחר שהמכה נפסקת הוא חוזר בו, וחוזר חלילה. אם בתחילת הסרייה של המכות פרעה עוד מתעקש מרצונו האישי שלא להוציא את בני ישראל ממצרים, בשלב מסוים גם הוא מתייאש, אך הקב"ה הופך אותו למעין בובה על חוטים בכך שמכביד את ליבו- כל זאת מכיוון שההצגה צריכה עדיין להימשך. אך מה תפקידם של בני ישראל בתוך ההצגה? אז כמו בכל הצגה טובה, צריך להיות גם קהל שגודש את האולם עד אפס מקום. נדמה שבזמן שה' מנחית מכות על המצרים בני ישראל נשענים על הכיסא המרופד אוכלים מעט פופקורן ומוחאים כפיים. הצופים לא נדרשים לעשות מאומה כדי שההצגה תימשך הם רק צריכים לצפות ולהפנים את גדולתו של ה'.

אך כל זה נכון עד שמגיעים אנו למכת בכורות, המכה האחרונה. לפתע בני ישראל שהיו פאסיביים ואולי אפילו אדישים לגבי מה שמתרחש מסביב להם נכנסים לתמונה. משה מעביר לבני ישראל את הציווי האלוקי להקריב את קרבן הפסח ולמרוח את דמו על המזוזות והמשקופים. המלאך שעתיד להרוג את הבכורות יעבור ברחובות מצרים כאשר יבחין בבית שדם מרוח על המשקופים והמזוזות- יפסח וידלג על הבית והבכורות ישארו בחיים. בנוסף לכך כדי לאכול מקרבן הפסח עליהם לעשות ברית מילה- מצווה שלא קיימו כבר מאות שנים, משך השיעבוד במצרים. ניתן לדמיין את תגובות בני ישראל בינם לבין עצמם לאחר שמשה סיים לדבר. בוודאי נשאלו השאלות: מדוע אלוקים מצווה אותנו למרוח דם על המשקופים וכי אלוקים הכל-יכול שחולל ניסים בלתי נתפסים לא יודע להבדיל בין הבתים של בני ישראל לאלו של המצרים? מדוע דווקא להרוג את הבכורות המצריים לא עדיף אולי את הצאצאים העשירים או את המצליחים כדי לגרום לנזק מרבי?

שאלות אלו לגיטימיות לחלוטין, אך דווקא מתוכן ניתן להבין את התסריט האלוקי שתכנן עבור עם ישראל. אמנם מכת בכורות היא המכה האחרונה מתוך עשרת המכות, אבל סוף הוא תמיד התחלה חדשה. במקרה שלנו, תחילת בנייתו של העם הישראלי מתחיל במכת בכורות. תשע מכות בני ישראל היו בצד הצופה והפנימו את גדולת ה'. אך לא די בזה, כדי להפוך לעם ה' עליהם להיות שחקנים ראשיים על הבמה - לפעול. בדיוק ברגע שבו עם ישראל מתחיל לפעול בעצמו הוא הופך מעם משועבד- לעם חופשי.

הקב"ה באמת לא צריך סימן כלשהו על הבתים כדי לדעת מה הם הבתים ישראליים, והראיה לכך היא שסימון הבתים היה דווקא מבפנים ולא מבחוץ- "והיה לכם לאות". מטרת הציווי נעוצה בכך שלאחר שנות הגלות הארוכות ההבדל בין יהודי למצרי היטשטש, היהודי עצמו לא ידע מה מייחד אותו מהגוי. לכן כדי להיות ראוי להיות חלק מעם ישראל ציווה הקב"ה שכל אחד ואחד מבני ישראל שרואה את עצמו כחלק מהאומה יסמן את זה לעצמו בתוך הבית. בדם. כך גם ברית המילה. בדם. כדי להיות חלק מהכלל עלינו להקריב ולעיתים לשלם אף בדם.

לא רק זה, התורה מספרת לנו על גיבורי האומה יצחק ויעקב וכן גם יהודה יוסף משה ודוד המלך לא היו הבכורות במשפחתם, והרשימה עוד ארוכה. אך כאן, במכת בכורות, רוצה להסביר לנו הקב"ה שהבנים הבכורים הם באמת לא מושלמים, אך הם ראשונים, הם ההתחלה. עלינו להקדיש את הדבר הראשון לה', את החוויה הראשונה. נכון, כל חוויה שאדם עובר היא חשובה בפני עצמה, אך אין להשוות אותה לחוויה שאדם עושה משו בפעם הראשונה. למשל כאשר ילד מדבר או כותב בפעם הראשונה הדבר יעורר התרגשות רבה למרות שסביר להניח שעשה זאת בצורה עילגת. הקשר של האדם אל הפרי הראשון שגדל בעץ הוא העמוק ביותר וזאת למרות שהוא לאו דווקא המובחר ביותר.

המסוגלות של אדם להקדיש כל בוקר את דיבורו הראשון לה' על ידי אמירת 'מודה אני' מעוררת השתאות גם אם נאמרת תוך כדי ערפול או הרגל. כך גם הבכור, החוויה ההורית הראשונה, לפעמים היא רצופה בקשיים ובמפלות גדולות אבל החוויה הזאת לעולם לא תִשָכח. זהו הנזק שיגרם למצרים באמצעות מכת בכורות, אך גם זוהי המיוחדות של עם ישראל בכך שמעניק את בכורותיו לעבודת ה' במקדש ואפילו גם בימינו מקפידים לפדות את קדושתם באמצעות פדיון הבן "את בכור בניך תיתן לי".

אולי כך ניתן להבין גם מדוע בין הציווי על מכת בכורות לבין הביצוע מצווה אותנו הקב"ה על קידוש החודש והגדרת ראש חודש ניסן כהתחלה חדשה. זוהי בדיוק הנקודה שמנסה להעביר הקב"ה לישראל, מכת בכורות היא התחלה חדשה, כמו גם תחילת החודש ותחילת השנה. אם בני ישראל רוצים להתחיל מחדש ולהיות מאוסף של יחידים לעם אחד, עליהם להפסיק להיות עבדים פאסיביים שרק צופים בקב"ה מכה את המצרים. במקום זאת עליהם להתחיל לפעול- לקחת חלק, גם אם זה כרוך בהקרבה. לא, זה לא נעים לקחת אלוקי המצרים ולשוחטו לעיניהם, זה גם לא נעים לעשות ברית מילה. אבל כדי שהעם יוכל להתחיל בתהליך ההתהוות עליו להקריב ולהקדיש את תחילת התהליך לה'. וכמו שאנחנו לא שוכחים, כך גם הקב"ה לא שוכח את הפעם הראשונה. "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".[2]

אם כן שאלת השאלות היא איך אנחנו בחיינו ממחזרים את אותה הרגשה של הפעם הראשונה גם בפעם המאה או האלף, איך אנחנו מתמודדים עם השגרה האפרורית משו וחיים חיי התחדשות?

דבר ראשון, אם השאלה הזאת מעסיקה אתכם, אז מה אתם שואלים אותי לכו לפסיכולוג או משו. דבר שני, סתם צחקתי אל תיפגעו, זוהי שאלה מהותית שגם אני שואל את עצמי מידי פעם. נראה לי שניתן להסיק מהפרשה שאם מצד אחד נבין שיש חשיבות בחיי השגרה אך מצד שני נפנים גם את המשמעות של כל פרט ופרט בחיינו, תוך שימת דגש לשינויים טבעיים שבין יום אחד לרעהו בין תקופת שנה לרעותה, נוכל למצוא את החידוש והרענון בכל יום ויום. כאשר אנחנו מחדשים כל יום ויום, משמע שאנחנו מקדשים בכך את חיינו והופכים לבכורים בעצמינו "בני בכורי ישראל"[3]. חוץ מזה, אם כל זה לא מצליח לכם, אז מתי בפעם האחרונה עשיתם משו בפעם הראשונה?

הכותב: עדי יצחקי שיעור ה' בישיבת ההסדר רוח צפונית בעכו



[1] שמות (י,א-ב)

[2] ירמיהו ב,ב

[3] שמות ד, כב

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן