המשפחה בכלל והבנים בפרט הם המרכיב המרכזי בגאולת מצרים, כבר בפתיחת ספר שמות מציינת התורה: "איש וביתו באו" (א א), וכנגד נסיונו של פרעה להתחכם ולמעט את העם מבשרת לנו התורה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שם יב). וכשאין זממו של פרעה עולה בידו להמית את הנולדים על האבנים (שם טז) הוא מצוה לכל עמו: "כל בן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם כב). נעשה כאן מצדו של פרעה נסיון ממושך לפגוע דוקא בדור ההמשך של העם, וכנגדם הביא ה' על פרעה מכות שאחת ממטרותיה היתה חינוכית: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים" (י ב). גם במשא ומתן של פרעה עם משה, כשפרעה שואל: "מי ומי ההולכים?" ומשה משיבו: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו" היתה תגובתו של פרעה: "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, לכו נא הגברים ועבדו את ה'" (שם ח-יא) ורק לאחר מכת החושך סוף סוף נתרצה פרעה ואמר למשה: "לכו עבדו את ה' . . . גם טפכם ילך עמכם" (שם כד), פרעה בחושו העיור ידע שסוד הגאולה תלוי בדור ההמשך, על כן את עיקר מזימותיו הוא מפנה לפגוע דווקא בטף ובבנים.
חשיבותם של הבנים בתהליך הגאולה אינה רק בהיות ישראל במצרים בחשכת הגלות וצרות השיעבוד, אלא גם בימים שלאחר היציאה ממצרים, ובעיקר לאחר כניסתם לארץ ישראל יש לדור ההמשד תפקיד מרכזי בגאולת העם, ככתוב: "והיה כי תבואו אל הארץ. . .והיה כי יאמרו אליכם בניכם", ועל בשורה זו נאמר: "ויקד העם וישתחו" (שם יב כה-כז), ופרש"י שם: "על בשורת הגאולה, וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". אפשר להבין את שמחת העם על בשורת הגאולה וביאת הארץ שהם דברים שאינם מובנים מאליהם, אך מה בשורה יש בהולדת בנים, במיוחד בדור שהיה רגיל ללדת ששה בכרס אחד, שעליו נאמר: "וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד"? ובמיוחד שחז"ל מפרשים לנו שה"בנים" שבבשורה הזו הם הבן הרשע, ואם כך מהי השמחה לבשורה זו? התשובה היא שהיא הנותנת, שלמרות שהם בנים רשעים, אין התורה מוציאה אותם מכלל ישראל, אלא אדרבא למרות שהם רשעים ההשגחה קוראת אותם בנים, והיתה בכך בשורה גדולה לעם ישראל שלא יאבד את הבנים הללו, מפני ש"ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד א), ו"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" (קידושין לו א) .
ארבעת הבנים מופיעים בתורה בסדר הזה: הבן הראשון הוא הרשע, הנלמד מהכתוב: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב כו). הבן השני הוא ה"שאינו יודע לשאול" הנלמד מהכתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הבן השלישי הוא התם (וכדברי הירושלמי: "טפש") הנלמד מהכתוב: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו..." (שם יג יד). הבן הרביעי הוא הבן החכם, הנלמד מהכתוב: "כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה העדות והחוקים והמשפטים". (דברים ו כ). אילו ב"הגדה של פסח" מופיעים הבנים בסדר אחר: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. הקדימו את החכם לרשע, ואת התם לשאינו יודע לשאול, ואת השינוי מסביר ה"אבודרהם": כי בהגדה כתב אותם לפי חכמתם, שגם הרשע הוא חכם אלא שמתוך זדון לבו מרשיע, ואחריו תם שאינו חכם ממש ועם זאת יש בו מעט חכמה לשאול, ואחרון שאינו יודע לשאול, שאין בו חכמה כלל. ואם כך צריכים אנו ליתן טעם גם לסדר התורה מדוע הקדימה לכולם את הרשע ולבסוף את החכם. וההסבר הוא שהסדר שהתורה נוקטת הוא מן הרחוק אל הקרוב: הרשע הוא הרחוק ביותר שהתרחק בזדון לבו. אחריו השאינו־יודע־לשאול גם הוא רחוק אבל שלא באשמתו, ואילו התם קרוב יותר אך לא בשלמות, והחכם הוא הקרוב ביותר אל השלמות. בסדר הזה יש גם מסר חינוכי, שבהתייחסות אל הבנים יש לתת את העדיפות הראשונה דווקא לבן הרשע, שהוא הרחוק ביותר, והרחוק הוא הקודם, כמו שמצינו אצל אבינו יצחק שהקדים את עשו ליעקב.