פרשת בא: על החיפזון

אכילת המצות משמרת את יסוד החפזון. זה המקום לעצור ולהתבונן במושג החיפזון. האם פעולה בחיפזון היא פעולה ראויה או לא?

ד"ר משה מאיר
ג בשבט התשעו
,
13 בינואר, 2016 20:39
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

ביחס לאכילת קרבן הפסח, נאמר בפרשתנו:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'.
מהו ה'חיפזון'?
בחפזון - לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כ"ג כ"ו) 'ויהי דוד נחפז ללכת', (מלכים ב' ז' ט''ו) 'אשר השליכו ארם בחפזם'. [רש"י]

איך אוכלים בחפזון?

חלקו הראשון של הפסוק עונה על השאלה הזאת: 'מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם'.

על פניו, מרכיב החיפזון היה במה שמכונה במקורותינו 'פסח מצרים', אך לא נשמר במה שמכונה 'פסח דורות'. כלומר - הפסח אותו אוכלים ישראל בכל שנה, לא צריך להיאכל בחיפזון, כלומר - לא צריך לאוכלו עם חגור נעליים ומקל ביד. כך אומרת המשנה במסכת פסחים:

מה בין פסח מצרים לפסח דורות?
פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות, ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה. [פרק ט' ה']

ספר דברים משמר את מרכיב החפזון באופן אחר:

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. [ט"ז ג']

אכילת המצות הנאפות בחפזון ולא מספיקות להחמיץ, משמרת את יסוד החפזון. זה המקום לעצור ולהתבונן במושג החיפזון. זהו מושג המתאר אופן ביצוע של פעולה או סדרת פעולות. האם פעולה בחיפזון היא פעולה ראויה או לא? בשנה שעברה התבוננתי בדף הפרשה בסוגיה הזאת, והבאתי פנים לכאן ולכאן. השנה - בבחינת 'אין בית מדרש ללא חידוש' - הואר לי פן אחר של הסוגיה. בואו נניח כהנחת עבודה, שפעולה חפוזה מהירה ומבוהלת איננה טובה. בכל זאת, חשוב לתורה לקבע את החיפזון של מצריים כאופן מתאים בהקשר מסוים. מהו ההקשר? זה קשור לסוגיה אחרת העולה בפרשתנו, סוגיית חופש הרצון. התורה מעידה כי חופש הרצון נשלל מפרעה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ...
וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם...
וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ...

מי שחופש הרצון הוא עיקרון יסוד בתמונת עולמו, ניצב מול הפסוקים האלה המקשים על עמדתו. כזה הוא הרמב"ם, שלקח את עיקרון חופש הרצון עד הקצה והעמידו כיסוד התורה כולה. יסוד התורה - שכן אם אין חופש רצון, אין משמעות לציווי. לכן בבואו אל פסוקנו, כותב הרמב"ם בפרק השמיני מ'שמונה פרקים' [ובמקביל בפרק השישי מהלכות תשובה]:

וְהִנֵּה נִשְׁאַר עָלֵינוּ לְבָאֵר דָּבָר אֶחָד מִזֶּה הָעִנְיָן, וְהוּא: שֶׁיֵּשׁ מִפְּסוּקִים יַחְשְׁבוּ בָהֶם בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרֵךְ יִגְזֹר בְּמֶרִי, וְשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ יַכְרִיחַ עָלָיו - זֶה שֶׁקֶר, וּצְרִיכִים אָנוּ לְבָאֲרָם, כִּי הַרְבֵּה מִבְּנֵי הָאָדָם הִתְבַּלְבְּלוּ בָהֶם...

אֲבָל אָמְרוֹ: 'וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה' (שמות י"ד ד'), וְאַחַר כָּךְ עֲנָשׁוֹ וֶהֱמִיתוֹ - יֵשׁ בּוֹ מָקוֹם לְדַבֵּר וְיַעֲלֶה מִמֶּנּוּ בְּיָדֵנוּ שֹׁרֶשׁ גָּדוֹל. וְהִסְתַּכֵּל מַאֲמָרִי בְּזֶה הָעִנְיָן וְשִׂים אֵלָיו לִבְּךָ, וְחַבֵּר אוֹתוֹ עַל דִּבְרֵי זוּלָתִי - וּבְחַר לְךָ הַטּוֹב. וְהוּא אֶצְלִי: שֶׁפַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ אִלּוּ לֹא הָיָה לָהֶם חֵטְא אֶלָּא שֶּלֹּא שִׁלְּחוּ יִשְׂרָאֵל, הָיָה הָעִנְיָן מְסֻפָּק עַל כָּל פָּנִים - שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנָעָם מִלִּשְׁלֹחַ אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו' (שמות י' א'). וְאֵיךְ הָיָה מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לְשַׁלְּחָם, וְהֵם מֻכְרָחִים שֶׁלֹּא לְשַׁלְחָם? וְאֵיךְ עֲנָשָׁם אַחַר כָּךְ כַּאֲשֶׁר לֹא שִׁלְּחָם - וְזֶה נִרְאֶה עָוֶל בְּלֹא סָפֵק, וְסוֹתֵר כָּל מַה שֶּׁהִקְדַּמְנוּ הַצָּעָתוֹ? אֶלָּא שֶׁאֵין הָעִנְיָן כֵּן. אֲבָל פַּרְעֹה וְסִיעָתוֹ מָרוּ בִּבְחִירָתָם בְּלִי הַכְרֵחַ, וְחָמְסוּ הַגֵּרִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכָם וְעִוְּלוּ עֲלֵיהֶם עָוֶל גָּמוּר, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בְּבֵאוּר: 'וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ' (שם א' ט' - י') - וְזֹאת הַפְּעֻלָּה הָיְתָה מֵהֶם בִּבְחִירָתָם מִבְּלִי הַכְרֵחַ, רַק בְּרֹעַ לְבָבָם. וְהָיָה עֹנֶשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לָהֶם עַל זֶה לְמָנְעָם מֵהַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁיָּחוּלוּ עֲלֵיהֶם מֵהָעֳנָשִׁים מַה שֶּׁהָיָה רָאוּי לָהֶם מִן הַדִּין. וּמְנִיעָתָם מֵהַתְּשׁוּבָה הִיא - שֶׁלֹּא יְשַׁלְּחֵם. וּכְבָר בֵּאֵר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ זֶה הָעִנְיָן וְהוֹדִיעוֹ: שֶׁאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לְהוֹצִיאָם לְבָד, הָיָה מְאַבֵּד אוֹתוֹ וְסִיעָתוֹ וְהָיוּ יוֹצְאִים מְהֵרָה מֵאֵין אִחוּר. אָמְנָם, רָצָה עִם הוֹצִיאוֹ אוֹתָם לְעָנְשָׁם עַל מַה שֶּׁקָּדַם מֵחֲמַת שִׁעְבּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ וְאָמַר: 'וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' (בראשית ט"ו י"ד) - וְאִי אֶפְשָׁר לְעָנְשָׁם אִלּוּ הָיוּ עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה; וְעַלכֵּן נִמְנְעוּ מֵהַתְּשׁוּבָה וְהֶחֱזִיקוּ בָהֶם. וְהוּא אָמְרוֹ: 'כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ'. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ' (שמות ט, טו-טז).

הקושיה של הרמב"ם מאוד מטרידה אותי, הפתרון שלו איננו מתאים למה שאני מחפש. על כן, הרשו לי להציג פתרון אחר לבעיה. העולם מונע על ידי חוק הסיבתיות. הפילוסוף קאנט חושב שהמחשבה האנושית איננה יכולה שלא לתפוס את המציאות על פי מערכים סיבתיים. על כן, הן מצד העולם והן מצד הכרתנו, אנחנו מוטים לחוות את חיינו כפרי סיבתיות הכרחית שלא מותירה מקום לחופש ולחירות. מעבר לשאלה ההכרתית, ניצבת השאלה הקיומית. אנחנו באמת חווים את חיינו כמושפעים מילדותנו, מהורינו, מנסיבות חיינו. ברגע של ניסיון, כוחות אדירים פועלים עלינו להפעיל אותנו בהתאם לדפוסים בהם אנחנו כבולים. מי שעומד על דעתו שיש חירות ויש חופש בעולם, צריך להיאבק בכוחות האלה גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה מעשית - בשעת הניסיון. בכדי לפעול על פי הערכים, על פי האמונות והרגשות שלנו, אנחנו חייבים להפעיל כוח אדיר כנגד גלים אדירים המאיימים לקעקע כל ערך, על רגש טהור וכל אמונה בדבר המוסר והחיים שיש לנו. איך עושים את זה? אחת הדרכים היחידות להצליח ולעמוד בניסיון - היא החיפזון. אם נשתהה ונחשוב ונהרהר ונשאל את החברים ואת היועצים, ניתן פתח לכוחות הדפוסים וההרגל לפעול את פעולתם בניגוד לעצמיותנו. רק אם ברגע שעולה האינטואיציה המוסרית, נפעל על פיה בחיפזון, יש סיכוי שנצליח לחמוק מכוחות ההכרח וליצור לנו אי של חופש וחירות.

האירועים במצרים קרו בחיפזון. המצרים חפזו לגרש את ישראל, ישראל חפזו לצאת. התורה מתעדת את הרגע הזה ואת אופיו - החיפזון. היא מבחינה בין מה שהיה שם ולא ראוי לשמרו, ובין מה שראוי להנציחו. בפסח שלנו לא נאכל עם נעליים חגורים ומטה, כיוון שיש ערך למתינות וליישוב הדעת. אך בפסח שלנו כן נאכל מצות ובכך ניזכר בחיפזון, כי יש רגעים - רגעי ניסיון, שבהם רק פעולה מהירה נחפזת ואפילו מבוהלת - מצליחה לשמור את החירות הערכית שלנו ולהוציא אותנו ממצרי ההכרח.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

עודד בן עמי צילום: צילום מסך

עודד בן עמי באמירה מקוממת: ״אל תרפו מן הקרב לשינוי חוק הלאום״

קרא עוד