פרשת אמור: אחרי קדושת הגוף והאיסור על גילוי עריות מגיע הקושי הגדול

"מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" אמר שלמה המלך בקהלת, בטקסט שלוקח את כל הפחדים והחרדות העמוקים שלך ונותן להם תוקף. "אֵין זִכְרוֹן, לָרִאשֹׁנִים; וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ, לֹא-יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן". מה התועלת בכל מה שאנחנו עושים. יום אחרי יום, ימי חולין דמויי חול אינסופי שיגלשו מכף היד לתהום הנשייה. חול נטול קדושה.

מאיר אשל היה בן יחיד שגדל בדוחק גדול. כשהיה בן 14 נדרש להפסיק את הלימודים ולצאת לעבודה בבית דפוס. "בכל יום הייתי לובש את בגדי העבודה הכחולים, לוקח בידיים מלוכלכות מצבע שקית עם אוכל והולך לבית הדפוס. בדרך ראיתי את החברים שלי שהמשיכו ללכת לבית הספר במדי התלבושת האחידה שלהם וקינאתי בהם על כל מה שיגלו וידעו". ארבע שנים של מאות ימי חול שהלכו והצטברו והוא הרגיש שאין בהם רגע אחד מיוחד.

קדושת הכהנים ואחריה קדושת הזמן

פרשת אמור היא חלק מרצף הפרקים יח-כז בחומש ויקרא, שבמרכזם ניצבת הקדושה. אחרי קדושת הגוף ואיסור גילוי עריות, בהמשך לקדושת המשכן ולקדושת המוסר שנמתחת בגבולות חוקים ולצד קדושת הארץ ופרי השדה, מגיעה בפרשת אמור קדושת הכהנים ואחריה קדושת הזמן. אומר הרב זקס, הרצף של הפרקים מייצר טענה מהפכנית - שהקדושה, מונח השמור בדרך כלל לאלוקות, יכול להפוך להיות נחלת בני האדם אם רק ידעו לתת ליומיום שלהם את חווית הקדושה. אבל איך הופכים יומיום לקדושה?

קדושת הכהנים היא לא קדושה דרמטית עם עמודי עשן ואש וים שנבקע לשניים, אלא קדושה שקטה, מחייבת, יומיומית. היא נפתחת בציווי: "אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". למה לומר פעמיים – אמור ואמרת? אמר רש"י בעקבות חז"ל (יבמות קיד ע"א): "להזהיר גדולים על הקטנים". אמנם הכוהנים נדרשים לקדושה קונקרטית יותר משאר בני ישראל, הם נדרשים שלא להטמא במתים למעט מדרגה ראשונה (חוץ מכהן גדול שאסור בהכל), יש עליהם מגבלות של נישואין, חובות רחבים שפולשים לתחום הפרט, אבל מתוך הכהנים גם כלל ישראל שיש לו מחויבות להיות קדוש כמו שנאמר בפרשת קדושים: "דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם". דרך הפרטים הקטנים מייצרים קדושה. דרכה לא מחמיצים את היופי שמסתתר.

הימים הטעונים האלו שמאז שבעה באוקטובר גרמו להמון שאלות. תחושת ההבל הבלים של קהלת הייתה אחת מהם. אולי בגללה הרגשתי שאני חייבת לחפש עוגנים. איך למצוא קדושה בתוך הכל שמאיים להטביע.

מאיר התגייס לצבא ונשלח ישר למלחמת יום כיפור. שם על גדות תעלת סואץ התגבשה בו ההחלטה לחזור ולעשות טוב. כל אותם ימים אינסופיים בבית הדפוס קיבלו פתאום משמעות חדשה – כשהחליט ללמוד עיצוב ואמנות בבצלאל. בשלב ראשון פיתח מפות ניידות מונגשות לעיוורים, עמוד האש שילך לפניהם. איש לא חשב על זה לפניו. הוא זכה בפרסים ויצירתו הלכה והתרחבה. כשנבחר לעצב את שטרות הכסף שלנו שבר את הראש איך לצקת בהם ייחוד. קודש. כך נולדו לראשונה שטרות אנכיים, ועליהם עיצוב טופוגרפי שכלל את ראשי התיבות של הדמויות, וטקסט שמספר על כל אחת, זכר לצמא שלו לידע. וכמובן סימן זיהוי לעיוורים שיוטבע על כל שטר לראשונה. הוא החל לעצב בולים. עכשיו המשימה נהייתה מורכבת יותר. איך מוצאים את הפרט הנכון שייצג הכל. בסדרה על ארכיאולוגיה יהודית חקר חרסים מלכיש וגניזת קהיר ונתן להם תמונה, בסדרה על ישובי ארץ ישראל, חיפש את הצבעוניות שבאור המיוחד, בבול למען משרתי המילואים הטביע דובי קטן על דיסקית זיהוי. כמה זה חזק גם היום.

ואז הגיעה העבודה האחרונה –סדרת בולים לרגל 50 לפרוץ מלחמת יום כיפור. תוכנית העבודה הרוחנית של עם ישראל מופיעה בחלק השני של הפרשה –קדושת המועדים: שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות. קדושה של זמן. לא רק מי אתה – אלא גם מתי אתה. לעצור לציין ולהקדיש. הזמן עצמו נעשה כלי לעבודת השם.

"א֡ךְ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים ה֗וּא מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם"

מאיר אשל חיפש איך לחבר בין הקודש של היום לאימי המלחמה אבל גם לעוצמות שהתגלו בה. בעיצוב מינימליסטי, חיילים בצללית, אדמה חרוכה, הכניס פסוקים מתוך "ונתנה תוקף קדושת היום", המילים שנאמרות בחרדת קודש בניגון אמנון ממגנצא בתפילת ראש השנה ויום כיפור. "מי יחיה ומי ימות" צרב בתחתית אחד הבולים. שבעה באוקטובר העניק לבולים האלו משמעות מצמררת.

"ונתנה תוקף קדושת היום" –אבל מאיר אשל לא ביקש לזעזע. הוא ביקש לקדש.

בתחילת השבוע חל פסח שני. זמן קבוע בלוח השנה העברי שבו ניתנת הזדמנות שנייה לציין את החג עבור אלו שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח משום שהיו טמאים או רחוקים ממקום המקדש. גם כאן לנושא הקדושה והטומאה יש תפקיד ואיתם גם לזמן. חודש אחד בדיוק אחרי הפסח. ומכיון שנדחסת בו משמעות החג כולו, הוא נחשב זמן מקודש של הזדמנות שניה. תיקון עמוק שאפשר לעשות. גם כלל הימים של ספירת עומר הם ימים של התקדשות. עם ישראל שהיו עובדי עבודה זרה בצאתם ממצרים, עוברים שבעה שבועות של תיקון מידות, שלפי הקבלה בכל יום יש מימד רוחני אחר.

"אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם". שוב הכפלה כמו בהתחלה. לא די לקדש את הזמן ברמה העקרונית. צריך גם לקבוע אותו בפועל. הרמב"ן כתב שקדושת המועדים "נמסרה לישראל", שכן הם שקובעים את המועדים בלוח. ובמסכת ראש השנה אמרו (כ"ה ע"א): "אתם – אפילו שוגגין אתם, אפילו מזידין אתם, אפילו מוטעין אתם" עדיין אתם תקבעו את הזמן. עם ישראל, דרך בית הדין, מקדש את הזמן. הקדושה אינה רק משמים – היא נבראת גם מהארץ. גם אם יש בה טעות. בימי שבת וחג הקדושה ברורה, אבל בימי חול, אנחנו שותפים ליצירת קדושה. דרך מעשה, דרך זיכרון.

הסוד שבקודש היומיומי

אני מנסה לכתוב וברקע הבת שלי, תינוקת, הצליחה לפרק חישוק של תוף. חישוק פשוט, מפח. עכשיו היא עומדת משתאה איך הצליחה להכניס אליו את הרגל. ומה עושים עם זה. לא באמת הכל הבל הכל ייגמר ואין משמעות לכלום. גם אם הסוף ממתין ידוע, בדרך אפשר לאסוף הרבה ניצוצות קדושה. התפעלות והתפעמות ממה שנראה רגיל ויומיומי. אולי גם לנו יש יכולת להתרגל למבט כזה.

לפני שבועיים מאיר אשל הלך לעולמו. האיש שידע להפוך את ההיסטוריה הישראלית לתמונות זיכרון בגודל 3*5 ס"מ, הבין שמה שנכנס לאלבום הבולים, ונכנס כשטר כסף לארנק, נכנס גם לזיכרון הלאומי. אמן של פרטים קטנים, שהם כנראה הסוד להפוך דברים לקדושה. לשים עליו זרקור.

"אמנות הציור היא כה קדושה עד כי היא גורמת לרוחו של הצייר לדור בחלל עם רוחו של אלוקים." ~ לאונרדו דה וינצ'י

הכותבת היא עו"ד אורי אגוז, מחזאית ותסריטאית.