אנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר, המלווים אותנו מחג הפסח ועד לחג השבועות. בעצם קובעים לנו ימי הספירה אימתי יחול חג השבועות, שהרי אין ציון למועדו של החג, אלא רק שהוא 50 יום לאחר חג הפסח. אם כן מאימתי מתחילים לספור קובע את חלותו של חג השבועות.
בהקשרה של מצוה זו, ושל המועד בה מתחילים לספור, ישנה משמעות רבה למחלוקתם של הצדוקים והפרושים בהקשר לפירוש המילה שבת המופיעה שלוש פעמים בפרשתינו, ובכל פעם במשמעות אחרת, ואולם באף אחת מהן אין משמעותו יום השבת זאת להבדיל מפרשנותם של הצדוקים בדבר, שהרי לפי חשבונם של הצדוקים היה יוצא יום הנפת העומר (כי חשוב לזכור, שספירת העומר שאנו סופרים היא רק חלק וזכרון למה שהיה בימי המקדש עת הניפו את העומר ועשו מכך "עסק גדול" כלשונו הקדושה של הרמב"ם) היה יוצא תמיד ביום ראשון בשבת, כי הצדוקים פרשו שבת כלומר שבת בראשית (ואם כן גם חג השבועות היה יוצא באופן קבוע ביום ראשון לפי פרשנותם). ואולם חכמים פרשות שכוונת התורה באמרה ממחרת השבת, כלומר ממחרת יו"ט ראשון של חג הפסח, שנקרא בעצמו שבת.
בפעם השניה שמופיעה המילה שבת בהקשר של ספירת העומר הוא בתיאור משך זמן הספירה "שבע שבתות תמימות תהינה", וכן באה השבת במשמעות של שבוע (כפי שאכן נאמר במפורש כאשר מביא משה רבינו את מצוות ספירת העומר בספר דברים "שבעה שבועות תספור לך").
הפעם השלישית בה מופיעה השבת בפרשת העומר היא מועד סיום הספירה "עד ממחרת השבת השביעית", וכאן שוב בפשטות לפי פירושו של רש"י הכוונה היא עד לאחר השבוע השביעי.
ואולם צריכים אנו להבין מדוע משתמשת התורה במונח שבת כדי לתאר את היו"ט ראשון של פסח. וכן מדוע קוראת התורה לשבעת השבועות שבין פסח לעצרת בשם שבת. ואולי בהביננו דבר זה נוכל להגיע להבנה מחודשת בדבר מהותה של השבת ולגבי מהותה של ספירת העומר.
שבת בראשית באה לציין שביתה ממלאכה. האדם העמל בששת ימי המעשה בכל מלאכתו אשר עשה, ובפעלו לתיקון העולם בצידו החמרי. מפסיק האדם מעמל יומו, כפי שפסק הקב"ה ממלאכת בריאת עולמו בששת ימי בראשית. או אז, בהתענגו על ד יכול האדם להתפנות כולו לתיקונו הרוחני שלו ושל העולם יחד עימו.
ריה"ל בספר הכוזרי משווה בעניין זה של העת המוכשר לתיקון הרוחני שמתאפשר לאדם, בין יום השבת המיוחד כולו לכך, לבין שלושת התפלות שמתפלל האדם בכל יום, שהיא שעת כושר בתוך כל עשייתו החומרית של האדם, לתיקונו הרוחני. וכפי שהאדם מצפה בכל השבוע לביאת השבת, שהינה בשבילו כנקודת השבת של כל השבוע שלו (ואשר על כן אין לימים של השבוע שם עצמי משלהם, אלא קרויים הימים על שם ריחוקם מהשבת), והינה בבחינה אחת פרי של השבוע שחלף, אך בבחינה אחרת הינו נותן הכח להמשך הפעילות בשבוע הבא, כך כל יומו של האדם יהיה בציפיה לאותו חלון הזדמנויות הקיים שלוש פעמים ביום, ויהווה זמן זה "כגרעין הזמן ופריו", גם כן בשתי בחינות אלו.
לפי דברינו עד כה, ניתן להבין שגם חג הפסח, וכל מקרא קודש שבתורה, הינו בבחינת שביתה זו של האדם ממלאכתו ויצירתו הגשמית והתמקדות והתרכזות בתיקון הרוחני. וכך כל ימי ספירת העומר, על אף שאין בהם איסור עשיית מלאכה, הינם ימים שיש בהם בחינה מסויימת של שבת, והינם ימים המוכשרים ומכוונים לתיקונו והתקדמותו הרוחנית של האדם.
כיון שכך, הינם ימים אלה כחטיבה אחת של ספירה ההולכת ומתקדמת, ימים אלו הינם מהלך אחד של תיקון ועליה של האדם היחיד ושל הכלל כולו יחד עימו (ובשל כך צריכים הימים האלו להיות תמימים, ואם הפסיד האדם יום בספירה, אינו יכול להמשיך ולברך על שאר ימי הספירה וימשיך לספור בלי ברכה). ימים ההולכים מיציאת מצרים, עת הפך ישראל לעם, המימד הארצי, ועד לחג השבועות, חג מתן תורה, בו קיבל עם ישראל את המימד הרוחני המיוחד. ימים שבין העת בו היו מקריבים את העומר העשוי שעורים מאכל בהמה, ועד לחג השבועות בו היו מקריבים את קרבן שתי הלחם העשוי חיטים מאכל אדם.
ובימים מיוחדים אלו, שאף כי היו ראויים להיות ימי שמחה, בחינה כעין חול המועד שבין חג הפסח לחג השבועות, ואולם בשל כשלון הנסיון לחידוש העצמאות המדינית בסוף תקופת בית שני, בכשלון מרד בר כוכבא, ובמות תלמידי רבי עקיבא שהיו חייליו. הפכו ימים אלו לימי אבל ונוהגים בהם מנהגי אבלות, למעט בימים המיוחדים שנתחדשו לנו בדורינו, המציינים את חידוש עצמאותנו על ארץ קודשינו וחידוש האחיזה והשלטון בה, שלא בכדי נקבעו לחול דוקא בימי ספירת העומר, מידה כנגד מידה, ותיקון לכשלון העבר. ולכן בימים אלו, במהלך הספירה, מגיעים כל העם כולו, לעסוק בנסתרות, אף מי שבשגרת יומו אין לו עסק בהם. וזאת כאשר נפגש הוא עם הספירות הקבליות שימי הספירה מכוונים כנגדם ובאמרו את היהי רצון שבסוף הספירה (לתקן מה שפגמתי בספירת אותו היום).
שהרי כל שבעת השבועות מכוונים כנגד שבע הספירות המתגלות בעולם, וכל שבעת ימי השבוע הינם כנגד התפרטות כל ספירה עצמה לשבע ספירות שמהן היא כלולה. וכך מתקנת ספירת כל יום ויום פן מסויים של התגלות הספירות וכל מ"ט הימים שאנו סופרים מתקנים צד אחד במ"ט שערי הטומאה, ומ"ט הפנים לטהר או לטמא כל דבר. וכך כל אחד ואחד מישראל הולך ומתקן את כל הבחינות הכלליות והפרטיות בעצמו, וכלל ישראל כולו יוצא ממ"ט שערי הטומאה שבהם היו שקועים במצרים (של אז ושל היום) אל הטהרה וקבלת התורה בקדושה ובטהרה בחג השבועות. תוך זיכוך עצמו והכלל כולו, והגעתו בדרך זו אל היום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים.