החלק המרכזי בפרשת אמור היא פרשת המועדות. התורה סוקרת לפי מעגל השנה את המועדות השונים. ברם, במרכזה של הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: ' וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם' (ויקרא כג,כב). לא זו בלבד שפסוק זה אינו שייך למצות המועדות הרי, שבפרשה הקודמת הוזכרה המצוה בדיוק באותו ניסוח: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט' (ויקרא יט,ט).
רש"י על אתר מתייחס לשתי הנקודות כאחד. התורה חוזרת על המצוה כדי ללמדנו, שמי שנמנע ואינו נותן מתנות עניים עובר בשני לאוים. ועל הצורך למקם את המצוה דוקא בפרשת המועדות אומר רש"י: '...ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו'.
הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבנין בית המקדש והקרבת הקרבנות מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לבית המקדש באמצעות היחס והחמלה לחלש. רבי מאיר שמחה מדווניסק ניסח את הדברים בפרושו על התורה (משך חכמה): 'כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת... ולכן סיים הפרשה ובקצרכם, אעפ"י שכבר נכתב בפרשת קדושים, לעורר לבבינו למושכל הזה'.
התורה מדגישה שדבקות בהקב"ה אינה נקנית רק בעבודת הקודש והמקדש אלא בחמלה לחלש. ניתן לזהות רובד נוסף במצות מתנות עניים מתוך השינוי הקיים בין ניסוח מצות צדקה לבין מתנות עניים. מהפסוקים אודות מצות צדקה למדים אנו שמצוה זו במהותה היא נתינה: ' לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ... כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. ( דברים טו,ז- יא)
לעומת זאת, במצות מתנות עניים אנו מצווים להשאיר את המתנה בשדה : 'לעני ולגר תעזוב אותם' ובלשונו של הרמב"ם (מתנות עניים א,ד) 'הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה' .
בעוד שמצות צדקה נעשית באמצעות נתינה לעני הרי שמתנות עניים מושארות בשדה. התורה מדגישה שהארץ היא שייכת לכלם ולכן אין ביכולתנו ליטול את כל היבול. צדקה מלשון 'צדק' האדם אינו נוהג לפנים משורת הדין בעת שנותן הוא צדקה אלא זו שורת הדין והצדק. כך ניתן להבין את הניסוח המיוחד של מתנות עניים - 'לעני ולגר תעזוב אותם'. עזיבת המתנות בשדה מלמדת שאין הפאה חלק מרכושנו. אין אנו נותנים מאומה מרכושנו אלא משאירים את המגיע לעני בשדה. כך גם מנוסחת המצוה בספר דברים (כד,יט - כב) ביחס לשכחה ועוללות - 'לגר ליתום ואלמנה יהיה'.
מכאן נלמד שאעפ"י שמצות צדקה מתקיימת בפועל על ידי נתינה לעני שורשה בבעלות מוגבלת על רכושנו. אין כאן רק צדקה וחסד אלא צדק ואמת.