שיחות רבות שמעתי לקראת יום הכיפורים, בילדותי, בנערותי ובבגרותי. חלקן נחקקו על ליבי וחלקן נשכחו כבר מזמן. אבל שיעור אחד של מורה אחת בתיכון, טילטל את עולמי והוא משפיע על יום הכיפורים שלי מדי שנה.
היא סיפרה לנו אז, ואולי כעת מספרת לתלמידות אחרות, על הצדיק האולטימטיבי שמקפיד על קוצו של יו"ד, שמחמיר ומתנזר גם מדברים מותרים. בדרכו להשיג את מעלתו הרוחנית הגבוהה הוא פוגע פעם אחר פעם באלה שסביבו, באחרים שאינם מקפידים כמוהו, באלו שמפריעים לו להגיע לרום מעלתו הרוחנית. הוא מזלזל ב"פשוטי העם" השונים ממנו ודואג כמובן, שהם ידעו מזה.
"אבל על עבירות שבין אדם למקום", היא הרימה את קולה על רקע השתיקה שהייתה אז בכיתה,"יום הכיפורים אינו מכפר עד שיֵרָצֶה את חברו!".
כל השגיו המיוחדים של אותו צדיק, כל הקשר הרוחני שבנה מול אלוקים לא יעמוד לו ביום בו יבקש מחילה, עד שיֵרָצֶה ויפייס את חברו.
באותו שיעור החלה לנבוט בי התובנה שאי אפשר להתקדם ולשאוף להיות אדם הראוי כאשר אנחנו מתמקדים רק בעצמנו ומתעלמים מהאחרים שסביבנו, או גרוע מכך - פוגעים בהם.
כדי שהיום המיוחד הזה, יום הכיפורים, יגיע לניצול מלא שלו, אנו מחוייבים, לפחות פעם אחת בשנה להסתכל סביבנו. לראות את מי כילה הזעם הקדוש שלנו. את מי הרס הזעזוע הרוחני שלנו בשם עקרונות דתיים או מוסריים חשובים. את מי שכחנו בדרך להשגת המטרות הטובות באמת וכמה אנשים רמסנו בדרך לשם.
לכולנו יש על מה לכפר השנה בעבירות שבין אדם לחברו.
בין סערות ה"הדתה" ובין חסימות הכבישים.
בין התעלמות ממצוקה של אנשי הדרום, ובין קהות חושים מול גורל של שכנים בצפון.
בין קמפיינים נגטיביים המנסים לקדם אג'נדות על גב מועמדים אחרים, ובין התעלמות מסבל של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בין אדישות לקורבנות תופעת הניכור ההורי ובין אטימות הלב מול נשים מסורבות גט.
זה לא בשמיים, זה בידיים שלנו. ההבנה שזמן התיקון השנתי לא יועיל, אלא אם כן נעשה אותו כולנו יחד. נוותר על רגעים ארוכים של התמקדות בטובה האישית, הקהילתית והמגזרית, לטובת מבט כולל שרואה גם את האחרים כחלק משמעותי וקיים בתמונת החיים שלנו. חלק שצריך לזכור לבקש סליחה גם ממנו, בשעת חשבון הנפש.
בין אדם לחברו, בין מגזר למגזר, בין עולמות שונים ומאבקי ערכים, זה הזמן והמקום לתיקון. לא בשביל "האחר" אלא בשביל כולנו.
הכותבת הינה פעילה חברתית חרדית, מייסדת "באשר תלכי" ועמיתה במכון 'גשר' למנהיגות.