מוסד השׁוֹשְׁבִינוּת הידוע לנו מתקופת המשנה והתלמוד הקלה מבחינה כלכלית על החתן בבואו להינשא; חברי החתן וידידיו חברו יחדיו וסייעו לו במימון העלויות של סעודת הנישואין וסעודות שבעת ימי המשתה. עיקרי ההלכות הנוגעות למוסד השושבינות מוזכרות במשנת בבא בתרא (ט, ד-ה), בתוספתא בבא בתרא (י, ח-ט, מהדורת ליברמן עמ' 164–165) ובבבלי בבא בתרא (קמד ע"ב-קמה ע"ב). הלכות אלו מכונסות יחדיו במשנה תורה לרמב"ם, בפרק השביעי של הלכות זכיה ומתנה (ט"ו הלכות) שבספר קניין.
נציג בחלקו הראשון של המאמר הנוכחי את עיקרי ההלכות בנושא מתוך הרמב"ם, ולאחר מכן נבחן אותן הן על רקע התופעה בת זמננו של פרויקטים למימון המונים והן לאור דרכים אחדות אחרות שיש בהן כדי לסייע לנוגעים בדבר במימון עלויות החתונה.
הרמב"ם פותח את דבריו (הלכה א) בנושא השושבינות בכותבו כי מנהג פשוט הוא ברוב המדינות כי בשעה שאדם נושא אישה, רעיו ומיודעיו שולחים לו מעות "כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא באשתו". חברים וידידים אלה אף השתתפו בטקס הנישואין, בסעודת הנישואין ובסעודות שבעת ימי המשתה, כולן או חלקן. המעות הנשלחות לחתן קרויות "שושבינות" והחברים האוכלים והשותים עמו נקראים "שושבינין".
ההשתתפות במימון ההוצאות הקשורות בחתונה לא נבעה ממניעים אלטרואיסטים גרידא בלבד, אלא הייתה ציפייה ברורה ומובהקת שסכום זהה יוחזר למנדבים בשעת שמחתם שלהם. כמו שאומר הרמב"ם (הלכה ב): "השושבינות אינה מתנה גמורה. הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין בשביל שיאכל וישתה בזה ולא שלח אלא מפני שבדעתו היה שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו". במקרים שבהם ראשון המתחתנים, לצורך ענייננו ראובן, לא השיב את הסכום לחביריו בבואם להינשא, הם היו רשאים להחזיר לעצמם ממון זה באמצעות פנייה לבית הדין (שם).
לראובן לא שמורה הזכות לחייב את שאר חביריו שתרמו לו, לערוך שמחה באותה רמת מכובדות או באותו סדר גודל כפי שהוא עשה (הלכה ד). ראובן אף אינו יכול לבוא בטענות לאחד מחביריו על שנשאו אלמנה בעוד שהוא עצמו התחתן עם רווקה (הלכה ג). כמו כן אם שמעון ערך חתונה וראובן לא הגיע אליה למרות שידע עליה – והרמב"ם מונה כמה נסיבות בהקשר זה, על שמעון להשיב לראובן את דמי השושבינות כולם ששלח לו בשעתו (הלכה ה). אם ראובן לא היה בעיר בשעת נישואיו של שמעון, שמעון מחויב להשיב לו את הסכום ששלח בניכוי דמי אכילתו ושתייתו בסעודת נישואיו או בסעודות הנישואין שבהן נטל חלק (הלכות ו-ח).
אם שמעון נפטר קודם שנשא אישה, או שנשא אישה ומת בתוך ימי המשתה, ראובן אינו מחויב להשיב את הכסף ליורשיו (הלכות ט-י). לחילופין אם ראובן מת ושמעון נישא לאחר מכן, גביית הכסף מיורשיו של ראובן תלויה במנהג המקום, ואם שמעון נישא וראובן מת לאחר שהסתיימו ימי המשתה – כופים את היורשים לשלם (הלכות יא-יב).
לאחר מכן הרמב"ם מוסיף למנות ולבאר את חמשת התנאים הקשורים לשושבינות (הלכה יג) על בסיס הברייתא הבאה המובאת בסוגיה בבבא בתרא (קמה ע"א-ע"ב): "ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה (בזמן נישואי חביריו ולא קודם לכן - י"ל) ואין בה משום רבית (מותר לתת סכום גבוה יותר ואין כאן איסור ריבית - י"ל) ואין השביעית משמטה ואין הבכור נוטל בה פי שנים". ברייתא זו מופיעה בשינויים בתוספתא בבא בתרא (י, ח, עמ' 164).
לעומת מעות השושבינות שאדם רשאי להשיב לעצמו, אם אדם שולח תשורה לחבירו היא נחשבת כמתנה לכל דבר והוא אינו יכול לגבות את ערכה בבית הדין, וכן אם אדם שולח כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין, "אין נגבין בבית דין. מפני שהיא גמילות חסדים. ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד" (הלכות יד-טו).
* * *
מוסד השושבינות שחדל זה מכבר להתקיים לא היה הדרך היחידה להקל מעל הוצאות החתונה. במקומות שונים באירופה נהגו לערוך את החופה ביום שישי אחר הצהריים באופן שסעודת החתונה עצמה הייתה סעודת ליל שבת, ובדרך זו חסכו בעלויות.
בחברה הישראלית בת זמננו קיימת במידה ידועה מעין הסכם שבשתיקה ולפיו מי שמוזמנים לחתונה מביאים מתנה שאמורה לכסות למצער על חלק מהוצאות החתונה או מהוצאות האירוח, ויש המעדיפים להעניק בתור מתנת חתונה ממון בלבד על מנת לסייע בהוצאות. הרב אליהו שלומי קושר בספרו "הלכות נישואין ואישות" (ירושלים תשס"ו) בין מנהג זמננו שלפיו אדם נותן ממון לחבירו ביום חתונתו כדי לסייעו בתחילת דרכו לבין השושבינות, והוא מציין שבעבר היה נהוג להקפיד שחבירו ישיב לו אותו סכום במדויק, מה שאין כן בימינו. כמו כן הוא כותב, בהתאם לסוגיה בבבא בתרא, שאדם רשאי לתת לחבירו סכום גדול יותר ממה שזה נתן לו, ואין כאן איסור ריבית.
צורה אחרת של הקלה על ההוצאות המרובות הקשורות לנישואין בזמננו היא עריכת רשימת קניות המופצת לקראת החתונה על ידי בני הזוג או משפחותיהם באופן שהמוזמנים מביאים דורונות שבני הזוג יזדקקו להם או שהם מעוניינים בהם.
התגלמות נוספת של סיוע בהוצאות החתונה הזוכה לפריחה והפכה למעין טרנד בשנים האחרונות בחוגים מסוימים היא התופעה שאפשר לכנותה "חתונה חברתית". בחתונה מסוג זה האורחים, חלקם או כולם, שותפים בהפקתה, דבר המעמיק את מעורבותם הרגשית ומפחית את נטל ההוצאות הרובץ על הזוג או על משפחותיהם (ראו לאחרונה: דני בר-און, "ואת האוכל הבאנו מהבית", הארץ, ז' באב תשע"ז, 30 ביולי 2017, גלריה, עמ' 14). חתונות חברתיות רווחות יותר בציבור שאיננו דתי ופחות מצויות בחברה הדתית, קרוב לשער בעיקר בשל הצורך להקפיד על רמת כשרות שתענה על צרכיהם של כלל הקרואים.
אולם לעומת זאת ראוי להדגיש כי בציבור הדתי נערכו לא אחת יוזמות יוצאות דופן של ארגון סעודות חתונה לזוגות בשל נסיבותיהם המיוחדות, ואפשר להעלות שורה של דוגמאות קונקרטיות בכיוון זה. כך אפשר לציין בין היתר כי תלמידות כיתה י"א באולפנת כפר פינס הפיקו בחודש אדר תשע"ז חתונה עבוד זוג גרים מקולומביה; בחודש אדר תשע"ה ארגנו תלמידות כיתה י"ב באולפנה באשדוד חתונה לבני זוג, שהכלה הייתה גיורת בלי קרובי משפחה בארץ; ובחודש אדר ב' תשע"ד ארגנו תלמידי הישיבה לצעירים בירושלים חתונה של גיורת מאוקראינה שנישאה לבעל תשובה מארגנטינה. וכן אפשר להעלות שורה של דוגמאות נוספות.
על בסיס הדגם של מוסד השושבינות התלמודי, קיים מקום בזמננו להוסיף ולבחון את מרחב האפשרויות הקיימות לשיתוף הציבור בהוצאות החתונה. הכללים של מימון המונים בזמננו שונים לחלוטין מהמודל התלמודי ויש בהם אפשרויות רבות יותר, וכן יש לציין כי לעיתים מצויה נכונות לתרום למטרות בעלות חשיבות מרובה שלא על מנת לקבל פרס (כגון ההתגייסות לטובת אלאור אזריה ולחילופין המגבית לטובת יגאל סרנה). לפיכך ראוי לתת את הדעת לשאלה כיצד אפשר לרתום את מפעל גיוס ההמונים לטובת יצירת מודלים נוספים ראויים בני זמננו שגרעינם הרעיוני יהיה מבוסס על התפיסה המונחת בתשתית מוסד השושבינות