55% אחוזים מן האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, כך פורסם בסקר שנערך לפני כשבוע, מעדיפים להינשא בחתונה יהודית מחוץ למסגרת הרבנות. סקרים כאלו מתפרסמים בכל שנה עם פתיחת עונת החתונות, והם שבים ומעלים את השאלה: מדוע יש צורך בנישואין במסגרת הרבנות?
התבוננות במקורות מעלה כי ישנן שתי סוגיות שונות שאותן יש לבחון בהקשר זה: סידור הקידושין ורישום הנישואין.
מסדר הקידושין איננו גורם בעל משמעות בחתונה היהודית. בעוד שבכנסייה הנוצרית איש הדת הוא שיוצר את הנישואין ומעניק להם תוקף, הרי שהיהדות רואה את הנישואין כברית הדדית בין איש לאשתו שאיננה זקוקה לגורם מתווך. משום כך, באופן עקרוני אין מניעה לקיום טקס ללא כל גורם רבני מוסמך.
אמנם בגמרא נאמר: "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם", ויש מן הפוסקים שהבינו כי הכוונה היא למסדר הקידושין, שעליו להיות בקיא בהלכות קידושין ויוחסין (שו"ת שבות יעקב). אך לדעת רוב הראשונים וגדולי האחרונים, הגמרא מתייחסת לאדם הפוסק בדיני קידושין, שעליו לשלוט היטב בהלכות סבוכות אלו, ולא למי שמנחה את טקס החתונה.
יתר על כן, גם הפוסקים שחייבו נוכחות של רב בשעת סידור הקידושין, תלו זאת בכך שעליו להכריע אם בני הזוג כשרים להינשא זה לזו. טעם זה איננו קיים בימינו, כאשר רישום הנישואין נעשה במשרדי הרבנות, ותפקיד הרב המקדש מצומצם לסידור הטקס בלבד, שהלכותיו אינן רבות וטעות מהותית בהן אינה מצויה. ואכן, הרבנות הראשית לישראל התירה במשך שנים רבות (ובמקרים רבים עדיין מתירה) גם למי שאינם בקיאים בהלכות קידושין לערוך חופות.
סוגיה שנייה היא סוגיית רישום הנישואין. הצורך ברישום נישואין ברבנות מבוסס על שני אדנים. היסוד הראשון הוא הצורך בתלמיד חכם הבקיא בהלכות יוחסין ונישואין, שיידע לברר היטב אם בני הזוג מותרים להינשא. כפי שרמזנו לעיל, רבים הבינו כי לדרישה זו התכוונה הגמרא כשהגבילה את העיסוק בקידושין למי ש-"יודע בטיב גיטין וקידושין". משום כך, הנוהל שלפיו הרבנות הראשית מפעילה מערך רישום נישואין המפוקח בידי תלמידי חכמים הולם את דרישות ההלכה. עם זאת, כדי לעמוד בדרישה זו די בכך שהמקדש יהיה תלמיד-חכם, ואין צורך בכך שיפעל מטעם הרבנות דווקא.
היסוד השני שמחייב רישום נישואין מסודר נמצא בתקנות הקהילות החל מראשית תקופת הראשונים. כך למשל נמצאת בשו"ת הרמב"ם תקנה האוסרת סידור קידושין או גירושין בלי אישור הרבנים המקומיים. גם בשו"ת הרשב"א מובאת תקנה שלפיה אין לערוך חופה בלי נוכחות נציג רשמי של הקהילה המוסמך לכך. מן המקורות עולה כי תקנות אלו נבעו מן הרצון לרכז את המידע הרלבנטי עבור רישום הנישואין, ולמנוע את האפשרות להינשא בסתר (לפעמים לשתי נשים במקביל) או להעלים מידע מן הרב המחתן. אפשרויות שרווחות לצערנו גם היום, ורק מקצת מהן נחשפות לבסוף לעיני הציבור.
עם הקמת הרבנות הראשית לישראל, הטילו הרב קוק והרב בן ציון עוזיאל חרם על כל מי שיקדש בלא רשות בית דין. ועם קום המדינה מיסדו הרבנים הרצוג ועוזיאל את התקנה: "אסור לכל איש ואשה מישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכות הרבנות שבכל מקום... וכל העושה זאת שלא ברשות, הרי הוא פורץ גדרם של ראשונים כמלאכים ז"ל. בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל".
טענות ומאנות על התנהלותה של הרבנות בתחומים מסוימים, היו מן הסתם כבר בתקופת הרמב"ם. וכאשר יש ליקויים במערך הנישואים יש לעשות כל מאמץ ולתקן אותם. אך הצורך ברישום נישואים מוסדר וממוסד, ובפיקוח על בקיאותם ההלכתית של רשמי הנישואין, גובר על הקשיים שמעוררים ליקויים אלו. משום כך, ומשום שתקנת הרבנות הראשית לישראל מחייבת את אזרחי המדינה ומעוגנת בחוק הישראלי, אין לקיים נישואין פרטיים גם אם הם מוצגים כ"הלכתיים". ועם זאת, כל אדם רשאי להירשם בסניף הרבנות הרצוי לו, ולבחור (באישור רשם הנישואין) אדם כלבבו שיערוך את הטקס עצמו.