פתיחה
הפרשה פותחת בשתי אמירות שונות של ה למשה בעניין עבודת יום הכיפורים:
"וידבר ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה וימותו: ויאמר ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש אל פני הכפורת אשר על העדות ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת".
רש"י מביא בהסבר כפילות האמירה את מדרש תורת כהנים (פרשתא א,ג):
"היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל: לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב. בא (רופא) אחר ואמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מהראשון".
בפשטות, המדרש אומר, שהיה צורך להזהיר את אהרן שלא להיכנס אל קדש הקדשים כדרך שנכנסו בניו. הציווי נאמר פעמיים, כאשר בפעם השנייה גם הוזכר עונשם של בני אהרן, כדי להמחיש לאהרן את הסיכונים אותם הוא לוקח אם יעיז להיכנס אל הקדש שלא בזמן הנכון. בעיוננו הפעם נעמוד על חטאם של נדב ואביהוא, ומדוע אהרן בכלל ירצה להיכנס אל הקדש פנימה.
בין א בניסן ליום הכיפורים
ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה ב) מעלה שתי תמיהות על המדרש שצוטט:
תמיהה א - "וכי השם יתברך צריך עדות וראיה?! ואין שום נפקא מינה בין זירוז ראשון לשני".
תמיהה ב - "חלילה לומר על אהרן שיעשה (הציווי) מתוך יראת העונש, ובוודאי יקיים מצוות ה מאהבה!".
ר צדוק אומר שהמשל אינו קשור כ"כ למציאות, לפחות בקריאתו הראשונה. האם כשה מצווה ציווי כלשהו, הוא צריך לאיים או לזרז? הוא פשוט מצווה. בנוסף, חזקה על אהרן שיקיים את ציוויי ה גם ללא הפחדות וזירוזים שונים ומשונים.
ההיסטוריה של נדב ואביהוא ומגעם עם ענייני הקדושה לא מתחילה ביום הקמת המשכן בא בניסן, אלא סמוך יותר למתן תורה, כמו שנאמר בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ד, ט-יא):
"ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו".
מדרש תנחומא לפרשתנו מסביר מעט את אותו המאורע (תנחומא, אחרי מות, ו):
"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אמר רבי פנחס מכאן שהיו ראויים להשתלחות יד. אמר רבי אושעיא, וכי קילורין (עוגות) עלתה עימהן לסיני דאת אמרת ויחזו את האלוהים? אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שמביט בחברו מתוך מאכל ומשתה."
נדב ואביהוא, כמו גם שאר האנשים שהיו שם (חוץ ממשה ע"פ המדרש שם) זנו עיניהם מן השכינה. הכוונה היא, שהם זכו למדרגה אליה שואף כל אדם מעם ישראל, והוא להידבק בשכינה, פשוטו כמשמעו. באותו מאורע, למרות שראו את השכינה בצורה כזו או אחרת, הקב"ה לא הרג אותם כדי לא להעכיר את האווירה של מתן-תורה.
אותם האנשים זכו למה שזוכה אדם אחד מכל ישראל פעם אחת בשנה, והוא הכהן הגדול ביום הכיפורים, בעמדו לפני הקב"ה בקודש הקדשים. העוצמה שבהתגלות, אולי הקירבה הגדולה לשכינה וההידבקות בה כפשוטו, גרמו לנדב ואביהוא לחזות בה שוב. הם עשו את אותו הדבר כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים - הם נכנסו לקדש הקדשים עם קטורת שלא צוו עליה, ומיד פרץ בהם ה פרץ והרג את שניהם. נמצא שחטאם לא הסתכם רק בהקרבת אש זרה, אלא ב"התקרבות זרה", שלא צוו עליה בשום מצב.
ארבעה נכנסו לפרדס
הגמרא בחגיגה יד: מספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס:
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו לפרדס ואלו הן: בן עזאי, בן זומא, אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות ורבי עקיבא יצא בשלום".
רש"י במקום מסביר שעלייה לפרדס מתבצעת "על ידי שם", הכוונה שע"י שימוש בשם המפורש, מה שמקביל אצלנו לראיית פני השכינה ע"י נדב ואביהוא בכניסה לקודש הקדשים והקטרת הקטורת שם. כנראה שגם אותם ארבעת הרבנים התאוו מאוד לראות פני השכינה, ועשו את הנדרש כדי להגיע למקום השכינה והמלאכים. אחריתם של רובם הייתה קשה, מוות או יציאה לתרבות רעה, חוץ מרבי עקיבא שעליו אומרת הגמרא בהמשך (טז.) שידע להפריד בין המקומות המותרים לצפייה לבין אלו שאסורים. לפי דברים אלו, נדב ואביהוא אולי לא ידעו להפריד בין המקומות המותרים לבין אלו שאסורים, ובנוסף על כך הם נכנסו שלא בזמן הראוי לכך, והכול מהתאוותם לגילוי שכינה.
החשש הגדול הוא, שגם אהרן יעשה את אותו הדבר. החשש גדל, היות ואהרן היה באותה חבורה מצומצמת שראתה את פני השכינה אז, והוא אף עתיד לזכות ולראות אותה שוב בכל יום-כיפורים מחדש.
הגמרא במנחות (קט:) מתארת את אותו מעמד בתוך קודש הקדשים בכל יום-כיפורים:
"דתניא, אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן: שנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן בכל יום כיפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי. שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת".
שמעון הצדיק שהיה כהן גדול ראה את השכינה בכל יום כיפורים מחדש. הוא אף ידע מתי הוא ימות לפי אותו איש זקן שליווה אותו בעבודתו. לפיכך החשש לגבי אהרן גדול יותר:
"והנה אהרן יכול להיות שימסור נפשו לראות וכמו שהם מסרו נפשם, ומה יועיל האזהרה ולא ימות? ועל זה נאמר דיבור הראשון אחרי מות - שלא ימות כדרך שמת פלוני, שלא ייכנס במסירות נפש, זולת ביום הכיפורים בסדר הזה שאז הוא כרבי עקיבא שראוי להשתמש בכבודי".
הציווי לאהרן לא היה הפחדה. הוא היה ציווי, שמכוון את הזמן היחיד בשנה שבו מותר למסור את הנפש על השכינה, וגם אז, זה על מנת לכפר על בני ישראל. בזמן רגיל אין אפשרות לראות פני השכינה, רק ביום כיפור, ולאהרן אסור לחרוג מאותם גבולות גזרה. נדב ואביהוא היו כמו בן עזאי, שהציץ ומת. הם לא נזהרו בזמנים המוגדרים ולכן גם מתו. לעומתם, אהרן מצווה להיות כרבי עקיבא, שכמו שאמרנו לעיל ידע לכוון את המקומות המותרים לצפייה ואת אלו שלא, כשלאהרן גבול הגזרה הוא יום הכיפורים בלבד.
גבולות הגזרה
דומה שלאחר שורות אלו, יוצאת הרוח מהמפרשים של חלק מהקוראים, שכל מטרתם בחיים היא למצוא דרכים על מנת להידבק בשכינה, וכמה שיותר מהר. הידבקות בשכינה, כמו שהיא מצטיירת כאן, לא רק שאינה קלה לביצוע, היא אף מקשה את חיי הזוכים לה ולעיתים גם הורגת אותם. מי מאיתנו לא מחפש לעצמו ריגושים דתיים שיקרבו אותו אל המטרה הנכספת? ותיקין במדבר, קבלת שבת קרליבך בשקיעה בשדה, סליחות במערת המכפלה, התבודדות, ניגונים שונים והרשימה עוד ארוכה. דומה שאותם הריגושים רק יגרמו לו נזק מאשר תועלת...
הרב יהודה עמיטל ("והארץ נתן לבני אדם, חוויה דתית) מונה את שבחיה של החוויה הדתית:
"כשם שאדם עובר חוויה מוזיקלית או חוויה אסתטית, מתחזקת אצלו הזיקה לתחומים אלו, כך גם חוויה דתית מחזקת אצל האדם את הזיקה לדת - לעבודת ה... כוונתי לחוויה הדתית הנפוצה בימינו, בעיקר אצל צעירים - חוויה הבאה מתוך שירה וריקודים. חוויה כזו גורמת לאדם סיפוק רגשי ועונג רוחני, ותחושות אלו הן המניע לכך שאנשים מחפשים חוויות מסוג זה...
הראי"ה קוק (אורות הקדש א, שער שני סימן עד) עמד על כך שאי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת. הדברים נכונים באופן מיוחד בתקופתנו, שבה הדגש על רגש לעומת שכל הופך להיות חלק יסודי בחיינו".
הרב עמיטל מדגיש שחוויה דתית היא דבר מבורך, ואף רצוי מאוד להשיגה, היות והיא משפרת את קיום המצוות שלנו עשרת מונים. ככל שאדם יותר נהנה מקיום המצוות או מלימוד תורה, כך הוא גם יקיים אותם ביתר חשק וביתר רצון, וזאת ע"י מיזוג השכל, דהיינו ההלכה היבשה עם הרגש המתפרץ.
בנוסף, הרב עמיטל מזהיר אותנו בנוגע לאותם הריגושים:
"למרות החשיבות שיש בחוויה הדתית, אסור לאדם להסתנוור מהרגשת הרוממות שאותה הוא חש בעת אותה חוויה, עד כדי שיראה בה תהליך של יראת שמים. המהירות והקלות שבהן אדם מגיע לחוויה דתית ולשיאים רוחניים ע"י שירה וריקודים, שוללות את האפשרות לזהות את החוויה הדתית עם יראת שמים, שעליה נאמר: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה ודעת אלוהים תמצא... יראת שמים קשורה בעבודת ה דרך השכל, במאמץ ובעבודה, ועל כן לא ניתן להגיע אליה בכלים חווייתיים בלבד".
יש הבדל בין מה שנראה לנו כהתעלות רוחנית לבין מה שהוא התעלות רוחנית אמיתית, שזה יראת שמים. בימינו, דבר שהוא לא מרגש הוא גם דבר שלא שווה להשקיע בעשייתו, ומתפרש הדבר כאילו הוא נחות בהתחברות שלנו עם ריבונו של עולם בזכות קיומו. ההפך הוא הנכון. יראת השמים, גילוי שכינה, אינם דברים שנקנים תוך דקות מועטות של ריקודים בקבלת שבת קרליבך, אלא בעבודה עצמית ארוכה וקשה, של לימוד והקרבה עצמית.
חטאם של נדב ואביהוא היה חטא המהירות, האינסטנט. הם חשבו שע"י הקטרת הקטורת בקודש הקודשים, חוויה דתית עצומה לכל הדעות הם יזכו ליראת שמים. התוצאה הייתה שהם מתו, כיוון שהם לא הגיעו עדיין למדרגה שתוכל להכיל את כל העוצמות הללו. לעומתם, אהרן מכין עצמו כל השנה בכלל ולפני יום הכיפורים בפרט לקראת היום הקדוש, ולכן הוא גם יכול להכיל את כל הקדושה האופפת אותו. כך גם אנו, ננסה לבנות בהתחלה את עצמנו, עולם המידות שלנו עד שנגיע למידה הגדולה של יראת-שמים במלואה, בין השאר גם ע"י חוויות דתיות, וחשוב שנעשה גם את ההפרדה שבין החוויה לבין התכלית שהיא יראת שמים. נזכור, שבדרך למעלה, אין דרכי קיצור.