פתיחה
בפרשת אמור מפורטים "מועדי ה מקראי קודש", המועדים השונים והייחוד המתאים לכל אחד מהם. את המילה "מקראי", רש"י מפרש בפרשת בא:
מקרא קדש - מקרא שם דבר, קרא אותו קדש לאכילה ושתייה וכסות:
(רש"י שמות י"ב, ט"ז)
מרש"י משתמע שעם ישראל המקדש את היום המסוים ע"י קידוש החדש, גם קורא אותו בשמו המיוחד כחג, יום לא רגיל, שיש לו אפיונים מיוחדים מצד עצמו. לעומת רש"י, אונקלוס מפרש אחרת את ענייני מקרא הקדש: "די תערעון יתהון מערעי קדיש". בתרגום מארמית, מקראי הקודש הם מאורעות קדושים, מקרים שעם ישראל יעבור תוך כדי התקדמות במעגל השנה, משהו שלא באחריות בני אדם. ההבדל המהותי בין אונקלוס לבין רש"י, הוא שרש"י אומר שישראל הם המקדשים את החגים ע"י קידוש החדש, ואילו אונקלוס גורס שהחגים הם בעלי קדושה מאז ומתמיד, וישראל חווים אותם כשהם נקרים בדרכם במעגל השנה. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על משמעות המקרה, ועל ההבדל בין המקרים השונים שיש בעולם.
מקרה אחד לכל
ר צדוק מקשה על דברי אונקלוס, שתולה הכול במקרה:
"אך מקרה הוא תמיד בה"א, וכאן (מקרא) כתב באל"ף...וצריך להבין איך תלה חס ושלום הכול במקרה, והלא כל דבר בא בהשגחה מהשם יתברך ואף בבהמה ובעל חיים אינו במקרה חס ושלום[1]"
ר צדוק מקשה על תרגום אונקלוס שתי קושיות: האחת, לשיטתו של אונקלוס, שמדובר במקרה, היה צריך לכתוב כאן מקרה קודש, אלא שנאמר מקראי, וקושיה נוספת היא איך אפשר לתלות כל דבר במקרה, והלא מעיקרי אמונת ישראל היא שה משגיח ומסובב את הכול.
ר צדוק מבאר שיש הבדל בין לשון מקרה בסיומת ה, לבין לשון מקרה בסיומת א. נתחיל בביאור מקרה הנכתב בסיומת ה, שאגב נזכר כמה פעמים בתורה:
"וכן מצינו באליעזר שאמר הקרה נא לפני היום, וכן יעקב אבינו ע"ה אמר כי הקרה ה אלוקיך לפני. אך העניין מקרה, היינו מה שהאדם אינו מצפה שיבוא - ובא בהיסח הדעת, והוא דכל מאורעות העולם - חיים, בנים ומזונות - לא בזכות תלוי הדבר אלא במזל...
שבאמת הכל מהשם יתברך, ובאליעזר שאמר הקרה נא לפני - אף שיבוא בהשגחה מהשם יתברך, מכל מקום הנערה מצידה לא תדע דבר ותלך לפי תומה ושייך לשון מקרה"
בביאור לשון מקרה כפשוטו, מסביר ר צדוק שאלו דברים הבאים לאדם ללא תכנון מוקדם שלו, לא בגלל זכויותיו, פשוט כי הקב"ה החליט לתת לו. הדברים אמורים הן על מקרים טובים והן על מקרים לא נעימים. למרות שנראה כאילו אותו העניין הגיע לאדם סתם, ללא התרעה מוקדמת, אומר לנו ר צדוק שה הוא זה המסובב את הדברים. כך גם במקרה של אליעזר, הוא התפלל שתבוא אותה הנערה המיועדת ליצחק, ואמנם רבקה באה לבאר המים, אך ללא שום ידיעה למה היא יורדת לבאר, ומי האיש הניצב מולה. במקרים הללו, בהם היד המסובבת את העניינים הפוקדים את האדם נעלמת מעיניו - אז שייך להשתמש בלשון מקרה. מקרים אלו באים לו לאדם בעיקר בזכות אמונתו הפשוטה בבורא עולם, שמאמין שהוא המסובב את כל הדברים הקורים לו בעולם, ולכן דברים מסוימים הבאים ב"היסח הדעת" ללא תכנון מוקדם מצד העובר אותם קורים לו, היות והוא יכול להתבונן בהם וללמוד מהם על ההשגחה של ה עליו, על מה ולמה קרו לו אותם הדברים.
טעמי המקרא
לאחר שביארנו את המקרה כפשוטו, נעבור לביאור המקרא המסתיים באל"ף, מקרא. ר צדוק מצטט את פגישת משה ואהרן הראשונה עם פרעה:
"והנה מצינו בציווי ה יתברך למשה כתיב לך ואספת את זקני ישראל וגו ובאת אתה וזקני ישראל וגו ה אלוקי העברים נקרה עלינו בה"א, ואח"כ כשבאו משה ואהרן כתיב אלקי העברים נקרא עלינו באל"ף, והיינו שבאם היו הזקנים הולכים עמהם והיו מאמינים, אז העניין היה בא ע"י מידת מלכות כנסת ישראל שהיה בשלמות ע"י האמונה, ולכן בציווי כתיב מקרה בה"א, אך אח"כ שנשמטו הזקנים אחד אחד - אז הוצרך ע"י להיות ע"י אל"ף, שהוא (בחילוף אותיות) פל"א עליון נפלאות מעתיקא אף שלא היו ראויים לגאולה...
וכן מה שאמר יעקב אשר יקרא אתכם באחרית הימים, דביקש לגלות להם הקץ, והיינו דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה"
מדבריו של ר צדוק עולה, שגם לשון מקרא קשור באופן מסוים להשגחה העליונה, אך בניגוד לפתאומיות שמאפיינת את המקרה שנכתב בסיומת ה"א, המקרא מייצג עניין שעתיד להתבצע בזמן הקרוב, הוא ידוע לאנשים האמורים לעבור אותו, אך הם מעדיפים להתעלם ממנו מסיבות כאלו ואחרות. הדוגמאות אותן מביא ר צדוק ממחישות את המדובר: זקני ישראל שידעו שהגאולה עתידה להתממש מנבואתו של משה, אך העדיפו לא להגיע עמו לארמון פרעה בסופו של דבר - גרמו לשינוי האות במקרא מה"א לאל"ף, וגם לשינוי האופי של הגאולה. אילו היו הזקנים באים עם משה ואהרן, הם היו מודיעים לכולם שיש להם אמונה בכך שהקב"ה עתיד להוציאם ממצרים, לא משנה מתי, מאורע שאמור לזכות בסיומת ה"א המצביע על אמונה. בסופו של דבר, הם פחדו לבוא עמם ואף הטיחו ביקורת במשה ואהרן, מה שהחליף את האות לאל"ף, למצב שבו המקרה יקרה, ללא אמונה טהורה מצד הנגאלים, ממש פלא עליון, חילוף אותיות של אל"ף.
הדבר דומה גם בדבריו האחרונים של יעקב אבינו לבניו. הוא היה אמור להגיד להם אשר יקרה אותם באחרית הימים, כשלמעשה השתמש בביטוי "אשר יקרא אתכם". המדרש בתנחומא לפרשת ויחי אומר שביקש לגלות להם את הקץ, שיידעו בדיוק מתי תבוא הגאולה אך נתעלם ממנו. ידוע לנו שהגאולה לא מגיעה עד שיתייאשו ממנה[2], חוסר אמונה. למצב כזה של חוסר אמונה באמת צריך ע"פ פירושו של ר צדוק להשתמש בשורש ק.ר.א.
מקראי קודש
מה זכו המועדות להיות מקראי קודש כפירוש רש"י ולא מקרי קודש כפירושו של אונקלוס. ר צדוק עונה על שאלה זו בהתייחסו למקור הציווי של המועדים בכלל:
"וכל המועדות זכר ליציאת מצרים שהיה גם כן בלא הכנה ולא היה שום השגה איך יהיו נגאלין וכמו שאמרו האיך אנו נגאלין וכו השיבם משה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהוא מפל"א עליון ולכן נאמר מקרא באל"ף"
המועדים, אומר ר צדוק, הם זכר ליציאת מצרים. כשם שביארנו למעלה לגבי אופי יציאת מצרים שהייתה נס שהכריח את עם ישראל לצאת כי הגיעה שעתם לצאת, ולא בגלל האמונה בה שיוציא אותם. היציאה ממצרים הייתה קץ שהיה מכורח המציאות, ולא דבר פתאומי של מה בכך. המועדים, שבכולם יש סממן של זיכרון יציאת מצרים, נקראו מקראי קודש זכר לאותה הגאולה שעליה אומר ר צדוק את המילים הבאות
"שאף אם יהיו חס ושלום דור שכולו חייב, מכל מקום בעתה יעשה למענו, וכמו שהיה ביציאת מצרים ולכן כתיב אשר יקרא - דרך מקרה בהיסח הדעת אשר לא יעלה על לב. וכתיב באל"ף שהוא מפלא עליון נפלאות מעתיקא"
הגאולה ממצרים הייתה נס פלאי, שלא בטוח שישראל היו זוכים לו, אלא שה כפה את המציאות ועשה מקרה שלא בא בדרך מקרית אלא בצורה מבנית. נקווה שנזכה גם לגאולתנו בדורנו, לא מתוך ייאוש ממנה אלא דווקא מתוך אמונה, ושהמציאות תשתנה לעיננו ב"מקריות אמונית", אמן.
[1] ר צדוק מסתמך כאן על הפסוק בקהלת, ג, י"ט: כּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל:
[2] אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר: עד שיתייאשו מן הגאולה. שנאמר ואפס עצור ועזוב - כביכול אין סומך ועוזר לישראל. (סנהדרין צז.)