הגדרת הקדושה
בתורות רבות עוסק השפת אמת בדרכים להגיע לקדושה (ונזכיר כמה מהן בהמשך), אך בתורה הבאה ניסה השפת אמת גם להגדיר אותה:
"והכלל: בכל מקום שיש התחדשות, הארה מלמעלה - נקרא קדושה" (תרמ"ז "בפסוק").
רש"י, רמב"ן, רמב"ם, רמח"ל ועוד הוגים ופרשנים רבים ניסו להגדיר מהי הקדושה. השפת אמת קובע הגדרה מלאת עוצמה, שאם נמקד אותה נקרא לה בלשונו "הארה".
ניתן להסביר זאת בשני רבדים המשלימים זה את זה. ברמה אחת, מדובר בתחושת התעלות אישית מיוחדת שאדם מרגיש. קשה להגדיר ולמקד תחושה כזו במילים, אבל אם נזכר בתחושות כאלו אותן חווינו בעבר, נדמה לי שנבין את כוונתו של השפת אמת: התחושה שלאחר תפילה מרוממת, התחושה שליוותה אותנו בשמחה גדולה שחווינו וכדומה, הן כולן תחושות של קדושה. אותה תחושת התעלות, בה אנו מרגישים מלאי עוצמה והתלהבות, היא ההארה שעליה מדבר השפת אמת.
אבל, כפי שנראה בהמשך, יתכן ואין הכוונה בדברי השפת אמת דווקא לתחושה אישית מיוחדת, אלא לזמן או למקום בהם, באופן טבעי וברור, ישנה תוספת של הארה רוחנית בעולם או באדם. כלומר, גם אם האדם לא מרגיש זאת במלוא העוצמה, עצם העובדה שחל באדם שינוי רוחני חיובי, זה עצמו כבר עניין של קדושה, וזהו הרובד הנוסף של הקדושה.
השגת הקדושה ב"עולם-שנה-נפש"
באחד מעיונינו הקודמים הזכרנו כבר את המושג שבכותרת. בעולם הקבלה ישנו משולש מושגים המגיע תמיד יחד, ומסמל את שלושת המימדים שקיימים בעולם. המונחים עולם-שנה-נפש מבטאים חלוקה של אותם מימדים, שניתן להסבירם בצורה פשוטה כך: החלל ("עולם") - המרחב הגיאוגרפי והמציאות הכללית של העולם בו מתנהלים החיים, הזמן ("שנה") - שעל צירו מתנהלת המציאות, והבריאה האנושית בכללה ("נפש") - בני האדם, הנפשות המניעות את העולם.
השפת אמת, בתחילת התורה הנ"ל, מזכיר את המושג הזה בהקשר לקדושה:
"בפסוק: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ובפסוק אחר כתיב: שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ומסתמא, כל אלו שכתובין בפרשה זו מסייעין אל הקדושה, דיש בחינות עולם-שנה-נפש. שיש מקום מיוחד לזכות לקדושה - והוא ארץ ישראל ובית המקדש בעולם, ויש זמנים מיוחדים לקדושה - שבת ומקראי קודש, ויש נפשות מיוחדים. ובנפש עצמו מקום מיוחד בראש מקום הנשמה".
גם עולם הקדושה, למרות שהוא שייך לכל רובד ומימד בבריאה, ממוקד יותר וחזק יותר בתוך רבדים מסויימים. במימד המקום - עולם - הוא ממוקד בארץ ישראל ובבית המקדש, שם שורה השכינה בעוצמות גדולות. במימד הזמן - שנה - הוא ממוקד בשבתות ובמועדים. במימד של החיים - נפש - הוא ממוקד בבני האדם, ובתוכם - בנשמה.
הארת הקדושה
כדי להבין את הקשר שבין המוקדים הקדושים יותר לבין הגדרתה של הקדושה, נעיין בהמשך התורה:
"...שבלידת הבנים נמשך נשמה, והיא התחדשות מלמעלה, ולכן נקרא קדושה. וכמו כן בשבת קודש שיורד הנשמה יתירה, וכמו כן בבית המקדש כשעלו בני ישראל לשם, חל עליהם הארת הנשמה".
גם באדם שנולד (נפש), גם בשבת (שנה) וגם בבית המקדש (עולם), באה לידי ביטוי הקדושה כפי שהגדיר אותה השפת אמת "התחדשות הארה מלמעלה". בלידה של תינוק נוצרת נשמה חדשה בעולם: הקב"ה יוצר כוח רוחני ומוריד אותו לעולם הגשמי. גם בשבת, עם ירידת הנשמה היתירה, יש תוספת של הארה רוחנית מלמעלה. כמו כן, בעוצמות שחווים עולי הרגלים בבית המקדש כאשר הם נמצאים במקום הקדוש ביותר, מתגלמת תוספת הקדושה.
כך, הביטוי הממוקד והמרוכז ביותר של הקדושה נמצא במקדש, בשבת ובנשמת האדם.
השגת הקדושה בכלל ישראל
בתורות נוספות מפרט השפת אמת עוד כמה דרכים להשגת הקדושה, ונזכיר כאן דרך אחת משמעותית ביותר:
"קדושים תהיו. פרשה זו נאמרה בהקהל (רש"י, על פי המדרש), שאין יכולים לזכות להקדושה, (אלא) רק על ידי הביטול לכלל ישראל. דכתיב: כל העדה כולם קדושים, פירוש כשהם באחדות אחד, (ו)לכן רוב דיני פרשה זו (הם) שבין אדם לחבירו. וגם כשבני ישראל הם אחד, אין יד האומות שולטת בהם, ונבדלים מהם, ועל ידי זה שורה קדושה בישראל" (תרמ"ג "קדושים").
הזכרנו כבר בעבר שהשפת אמת עוסק רבות בקשר שבין היחיד לכלל ישראל, ועל הצורך של האדם הפרטי להתבטל ולהרגיש את עצמו כחלק מכלל ישראל (עיינו, למשל, בעיון לפורים). גם כאן אומר השפת אמת, בעקבות המדרש, כי הדרך לקדושה עוברת בהתבטלות לכלל ישראל. רש"י בכמה מקומות (וגם בפרשתינו) מקשר בין הקדושה לבין הבדלה ומיוחדות (כשחתן אומר לכלתו "הרי את מקודשת לי", הוא בעצם אומר לה שהיא מיוחדת רק לו, כלומר הקידושין יוצרים הגדרות והבדלות). כך גם ביחס לכלל ישראל: כאשר עם ישראל מאוחד ומלוכד, מתקיימות הבדלה והבחנה ברורה בינו לבין שאר אומות העולם, ובמצב כזה יש מקום מוכן יותר לקדושה.
כיצד מתבטלים לכלל? כיצד מגיעים לאחדות? השפת אמת מסביר לנו כי המצוות שבין אדם לחבירו (המפורטות לאחר הציווי "קדושים תהיו) הן סלילת הדרך להגיע לאחדות ישראל, ובעקבות כך לקדושה.
חורבן בית המקדש השני
בהמשך התורה, מדגים לנו השפת אמת כיצד הדברים באו לידי ביטוי בהיסטוריה:
"וכמו כן בפועל, על ידי שהייתה אחדות ישראל, היה להם משכן ובית המקדש והשכינה הייתה שורה ביניהם. ועתה, על ידי שנאת חינם - חרב, על ידי שאין קדושה (אלא) רק באחדות. וזה עיקר הגלות, מה שאין יכולים להתאחד על ידי שנתפזרנו בין הרשעים, והם מעכבין הקדושה, שאינה יכולה לשרות בישראל על ידם... ששנאת חינם היא סיבה בעצם שאי אפשר להיות הקדושה כשחסר האחדות, ואינו מצד עונש עוצם החטא".
על אנשי דור בית שני נאמר שהם היו חסידים, וחורבן הבית אירע בגלל שנאת חינם שהייתה ביניהם. השפת אמת מסביר כי חורבן הבית לא היה עונש על חטא השנאה, אלא הוא היה תוצאה טבעית-רוחנית של חוסר יכולת להשראת שכינה וקדושה בשל שנאת החינם והפירוד בעם. ההשלכה של חוסר השראת השכינה היא חורבן הבית.
(תורות נוספות העוסקות בקדושה והדרכים להגיע אליה הן: תרל"א "קדושים", תרל"ד "במדרש", תרמ"א "בפרש"י" ו"במדרש").