הקדמה קצרה
השבת נקרא את פרשת שמיני. חז"ל, בכמה מדרשים, מקשרים בין היום השמיני למילואים לבין עניינה של פרה אדומה בכמה עניינים (הכנת הכהן במשך שבעה ימים, הטהרה המיוחדת ועוד).
בעיון זה נצעד בעקבות תורותיו של השפת אמת, ונמצא קשר נוסף בין פרשיות אלו.
שקצים ורמשים
גם אם לא היה ציווי מפורש על כך, אני חושב שלא הרבה אנשים היו בוחרים לאכול לארוחת הצהריים שלהם גוקים או נמלים. השפת אמת, בעקבות חז"ל ורש"י, עומד על הבעיה שבציווי על אכילת שקצים ורמשים, ונותן לכך תשובה מעניינת:
"...ויש לומר על פי מה שכתבו חז"ל: ר חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ופירש רש"י (מכות כג:), שקצים ורמשים בלא זה מאוסים וכו, רק שהקב"ה עשה מזה מצווה. והפירוש, שהקב"ה רצה שיהיו בני ישראל כל מעשיהם נמשך אחר התורה, שגם מה שאי אפשר להיות באופן אחר, מכל מקום יהיה כוונת המעשה על פי התורה. וכך כתבו חז"ל: אל יאמר אדם אי אפשי (איני רוצה) בבשר חזיר, רק אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי... וזהו שכתוב לאמור אליהם, שהרצון היה שיפרשו משקצים ורמשים על ידי שכך רצונו יתברך, ואף שלא זה נמאס, ואיך יאמר אפשי בו? רק הפירוש להיות המניע מצד ציווי ה יתברך יותר מהמיאוס מצד עצמו שאך בהכרח כזה שהיה גובר המיאוס, מכל מקום מצד מאמר ה יתברך נרחק יותר ממנו כנ"ל" (תרל"א "וידבר").
השפת אמת מקבל את הנחת היסוד שלנו - שקצים ורמשים מעוררים רתיעה ממאכל גם בלי ציווי התורה. דווקא משום כך הוא תמה על מאמר חז"ל הדורש מהאדם להגיע לאיסור האכילה בתחושה של "אפשי", כלומר אני מצידי הייתי אוכל את החרגול הזה, אלא שהתורה אסרה עלי.
השפת אמת מסביר את העניין זה דרך לימוד של יסוד חשוב ומשמעותי בעבודת ה: בכל עולם דתי, התפיסה הבסיסית ביותר היא שלא האדם נמצא במרכז אלא כוח עליון גדול יותר. לא השאיפות והרצונות שלי הם המכתיבים הבלעדיים של החיים שלי, אלא יש לי מחוייבות כלפי ציווים המגיעים ממקום גבוה ונאצל יותר. השפת אמת אומר לנו שהמוקד שלנו בכל אורחות חיינו חייב להיות הכפיפות לציווי ה. בהקשר שלנו, נאמר כי כאשר אדם לא אוכל שקצים ורמשים עליו לעשות זאת לא בגלל שהוא חושב שזה לא טעים, אלא כי הוא מחוייב לצו ה. ההימנעות מן האיסור אינה נובעת מתוכנו, טיבו ומהותו של האיסור, אלא מעצם העובדה שה ציווה על כך.
מדוע ולמה?
נדמה לי שניתן להסביר ולנמק יסוד זה בשני רבדים:
1. טעם אנושי ונימוקים ארציים יכולים לחלוף ולהתמוסס. הם יכולים להיות תלויים במצב רוח שלי, בחברה בה אני חי, בתפיסת העולם שלי ובדברים רבים אחרים. אם אדם יבסס את עולמו הדתי רק על סמך ה"אני" שלו, הרי שהדבר יכול בשלב מסוים להתערער. לעומת זאת, ציווי א-לוקי הוא נצחי ואין סופי, ולכן אין חשש לרפיון בדבר.
2. ברובד עמוק יותר נראה לומר, שהשאלה מה עומד במרכז החיים שלי היא שאלה מהותית בהיותנו עובדי ה. חלק מהאמונה של אדם דתי היא המוכנות לכופף את עצמו לא-ל ולכוח עליון. אם אדם מעצים את ה"אני" שלו, ומשנה את התנהגותו לפי מה שהוא עצמו רואה לנכון, הרי שבכך הוא ערער את כל היסודות הדתיים והאמוניים שלו.
חטא נדב ואביהוא
על סמך היסוד הזה מסביר השפת אמת (בשם סבו), את חטאם של נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים:
"ובשם אמו"ז ז"ל על פסוק: אשר לא ציוה אותם מלמד כי העיקר כל כח מעשה האדם מצד ציווי ה, כי כל שכל אדם בטל לכח זה. ובזה נדב ואביהוא היו צדיקים גמורים ועשו לשם שמים, רק שהיה חסר הציווי. ויש ללמוד קל וחומר מידה טובה מרובה: אם כן, אף מי שעושה רצון הבורא אף שאינו יודע טעם הדבר לעשותו בכוונה רצויה - הרי זה הכח מצד פקודת ה. כמאמר: אשר קידשנו במצותיו וציונו: כח ציווי זה חשוב מן הכל... כלומר, התדבקות והתקרבות ה אשר קירבנו עליו, טובים מכל השגת שכל האדם" (תרל"ו "בשם").
"וכן כוחן של בני ישראל, לכן מקדימים ברכת המצות לעשיית המצווה, להראות כי כח גשת האדם למעשה זה, הוא מצד הציווי כנ"ל" (תרל"ט "בשם").
אחד מן המשברים של תקופת ישראל במדבר היה חטא נדב ואביהוא. ברור מפשטי הכתובים שכוונתם הייתה טובה, והשפת אמת אכן מדגיש לנו שהם היו צדיקים. (הקב"ה עצמו מכנה אותם קרובים, באומרו "בקרובי אקדש"). אם כן, מה קרה שם?
השפת אמת (ונדמה לי שזהו עומק הסבריהם של דברי חז"ל לחטא במדרשים השונים, אך אכמ"ל), מבאר שהם נפלו בדיוק ביסוד עליו דיברנו: גם כאשר יש לאדם כוונה טובה והוא פועל לשם שמים, העיקר הוא הציווי, שהיה חסר במעשיהם.
השפת אמת לומד קל וחומר מנדב ואביהוא: אם הם, שהיו צדיקים ועשו דבר גדול וטוב, נענשו כי לא צוו על כך, הרי שאדם המקיים מצווה למרות שהוא אינו יודע את עומק כוונתה וסגולתה, והוא עושה אותה רק מכוח הציווי - הרי זו מעלה עדיפה.
קידשנו במצוותיו - וציוונו
נוסח ברכת המצוות מחזק את היסוד הזה: "אשר קידשנו במצותיו וציונו" - הסגולה שלנו, הבחירה שלנו כעם סגולה נוגעת במישרין בעניין הציווי. הקדושה לא תלויה רק בעצימת העיניים שלי בתפילה וכדומה, אלא בכך שאני יודע שהיחסים ביני לבין בוראי הם יחסים של אדון ועבד, הבנויים על מערכת של ציוויים ומסגרות ברורות. לפני כל מצווה שאנו עושים אנו מקדימים את ברכת המצוות, שמזכירה לנו שהמצווה חייבת להיעשות לא רק מתוך הפנמה והבנה של טעמה וייחודה של המצווה, אלא מתוך הכפיפות של "וציונו".
נעיר בדרך אגב, שכך מסביר המהר"ל את דברי חז"ל המפורסמים "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". הוא מסביר שלמרות שרמת המוטיבציה של ה"אינו מצווה" גדולה יותר ממי שכן מצווה, הגדולה נמדדת בשאלה מהו המניע שלי בקיום המצווה: "אני" - מי שלא מצווה ועושה מרצונו החופשי, או "הוא" - הקב"ה המצווה אותי.
חטא העגל
רעיון נוסף שיובן על פי היסוד הזה (ונזכיר אותו רק בקצרה), הוא הסבר חטא העגל. ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ראשון, צז), טוען שהבעיה המרכזית בחטא לא הייתה ה"עבודה זרה" שבו. כוונתם של בני ישראל הייתה אמנם תמימה ונכונה (לשיטתם), אלא שהייתה להם רק טעות אחת - הם עשו דבר שלא צוו עליו. על אמצעיים אחרים מזהב, כמו הכרובים וכלי המשכן האחרים בני ישראל כן צוו, אך על העגל הם לא צוו, וזהו ההבדל היחידי בין מעשה רצוי וכשר למעשה אסור ופסול.
התיקון של אהרון
מות בני אהרון ופשר חטא העגל (שאהרון היה שותף בו), מובילים אותנו לתורה נוספת המבטאת את התיקון שעשה אהרון:
"בפסוק: הוא אשר דיבר וכו בקרובי אקדש וכו וידום אהרון. אין פירוש וידום דייקא על הקול, (אלא) רק שביטל עצמו, כעניין אמרם: לא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות א, יז). כי זהו שכתוב: בקרובי אקדש - להודיע כי לא מצד מעלת האדם יכול להתקרב אליו, רק בכח ציווי הבורא יתברך, שעל זה נענשו נדב ואביהוא, כמו שכתוב: אשר לא ציוה, ומייד למד אהרון זאת וזה: וידום..." (תרמ"א "בפסוק הוא" ועיין גם תרל"ז "ברש"י").
אהרון הבין את המסר שדיברנו עליו. שתיקת אהרון היא לא רק סתימת פה מחוסר אונים: "וידום אהרון" פירושו התבטלות כללית וטוטאלית לקב"ה ולציווייו. הוא מבין שכל התקרבות לה היא רק מכוח הקשר והכפיפות לציווי ה, ולא מתוך מעלתו של האדם. כלומר, אהרון "משתיק" את ה"אני" שלו ומתחבר חיבור מלא וחזק לציווי הא-לוקי.
פרה אדומה
פרשת פרה אדומה פותחת במילים "זאת חוקת התורה" (במדבר י"ט, ב), וכבר עמדו חז"ל על כך שלענייני פרה אדומה אין טעם וסיבה, אלא הם דברים של חוק א-לוקי.
"ובטהרת פרה כתיב חוקה, ובמדרש: אמרתי אחכמה והיא רחוקה. כי כל טומאת מת נעשה על ידי חטא הראשון מעץ הדעת - והייתם כא-לקים יודעי טוב ורע, ולכן הטהרה אי אפשר להיות רק על ידי ביטול הדעת... לכן שטן ואומות העולם מונין (מצערים) את ישראל מה טעם יש בה, שרוצין לפתות את בני ישראל כנחש הקדמוני, להיות רוצין להבין הכל על פי שכל השפל של האדם. אבל בני ישראל נמשכין באמונתם אחר רצונו יתברך בלי טעם ומזה זוכין אל הטהרה" (פרה, תרמ"ז "ובטהרת").
הדברים אמנם חריפים, אך יש בהם הבהרה חשובה ליסוד בו אנו עוסקים. הצורך להבין כל דבר על פי השכל (האנושי, המשתנה, האישי), הוא בעצם כניעה לפיתויו של הנחש הקדמוני. אמונה תמימה וכפיפות מלאה לצו ה אינה מצריכים הבנה וחקירה. יש צורך בהכרה שעבד ה חייב להיות כפוף לה גם ללא הבנת התכנים אותם הוא עושה. חלק מטהרת טמא מת היא ההבנה שיש דברים בלי טעם ובלי סיבה, ודווקא זה מחזיר את האדם לחיים של טהרה לאחר תקופה בה הוא היה טמא מת. דווקא הניתוק מן השכל ומן החקירה, והדביקות באמונה ובציווי, הם אלו שמובילים לטהרה.
לא להיבהל
למרות הדברים החריפים שצוטטו בתורה האחרונה (שמתאימים מאד לתפיסת עולמה המרכזית של החסידות), יש לדעת שאין אנו פטורים מלהבין את מסרי התורה, להתחבר אליהם ולהפנים אותם.
השפת אמת רק מלמד אותנו שהמניע חייב להיות בסופו של דבר הציווי והמצווה, ולא "אני" וההבנה האנושית שלי.