הקדמה קצרה
אחד מהנושאים המרתקים והטעונים ביותר בפרשת תולדות הוא סיפור הברכות שנתן יצחק ליעקב. כשיצחק מבין את מה שהתרחש הוא מגדיר זאת לעשו: "בא אחיך במרמה", והדברים קצת צורמים כאשר שומעים אותנו ביחס ליעקב אבינו. אבל על פי המסופר לנו בתורה, יעקב ורבקה אכן השיגו את הברכות מיצחק בדרך שאיננה ישרה, והדברים דורשים לימוד והסבר. גם יחסו הכללי של יצחק לעשו, אשר מוגדר בתורה בפירוש זקוק ביאור. חז"ל והמפרשים עסקו רבות בנושאים אלו בהקשרים שונים, וניסו להסביר בדרכים שונות את התנהגותם של אבותינו כפי שסופר בפרשתינו.
בעיון זה נלמד מספר תורות של השפת אמת על פרשת תולדות, אשר במשך השנים, ניסה גם הוא להסביר ולהבין את התנהגותם של יצחק ויעקב, ובעיקר סביב שאלות כמו: מה חשב יצחק כשרצה לברך את עשו? כיצד ניתן להבין, לאור פרשתנו את המושגים אמת ושקר? מהו פשר גניבת הברכות על ידי יעקב? וכו'.
מה חשב יצחק?
כאמור, שאלה גדולה נשאלת על יצחק, איך לא הצליח לזהות את אופיו של עשו עד שהתורה מתארת בצורה בולטת את אהבתו לעשו, ואיך חשב לתת את הברכות החשובות כל כך, דווקא לעשו? בעניין זה עונה השפת אמת מספר תשובות:
"גם נראה שבוודאי היה ברכת יצחק לעשו באופן שהיה עשו מרוחק מהקדושה, שעם כל זה יוכל למצוא הארת הקדושה. כי בוודאי גם יצחק ידע שאינו צדיק, רק שסבור (היה) שעוד יוכל להתקרב להקדושה. וברכה זו נטל יעקב והוא לדורות לזרעו, שגם שאנחנו רחוקים נוכל למצוא נקודה הקדושה כנ"ל. וזהו שנאמר (כ"ז, לו): 'את ברכתי לקח', משמע שהיה באמת שייכות לעשו יותר מליעקב, (אלא) רק שיעקב נטלו לדורות לזרעו" (תרל"ב "גם נראה").
"יש לומר כי יצחק אבינו ידע מעשה עשו, אך רצה להשיבו בתשובה..." (תרמ"ד "בפסוק ועתה").
השפת אמת מחדש לנו שיצחק אכן ידע שעשו איננו צדיק, ואף על פי כן לא היה פה עיוורון חינוכי של יצחק, אלא אדרבא, היה פה תיכנון של יצחק וכוונה שלו לכתחילה לתת לעשו את הברכות הללו למרות ואף בגלל רשעותו.
יצחק אהב את עשו למרות רשעותו, ודווקא משום כך רצה לגרום לו לתיקון מצבו והתנהגותו. יצחק לא התייאש לעולם מעשו, וחשב שבאמצעות הברכה שיברך אותו, יגרום לו, במודע או שלא במודע, להתקרב יותר לעולם של קדושה.
זוהי בעצם תוכן הברכה, כפי שמבין אותה השפת אמת, לדעת ולהבין שגם כאשר אדם מרוחק מהקדושה ומעולם של רוחניות, הוא תמיד יכול למצוא את הנקודה הפנימית הקדושה שבתוך חייו ובתוך נפשו.
השפת אמת מוסיף ואומר שבזה שבסופו של דבר קיבל יעקב את הברכה הזו, החדיר אמונה בזרעו של יעקב את אותו הרעיון, שגם בשעת משבר וגם בשעת ריחוק וניכור, תמיד קיימת האפשרות להתקרב ולהתחבר שוב אל ה'.
יששכר וזבולון
הסבר אחר להתנהגותו של יצחק מופיע בתורה הבאה:
"בענין ברכת יצחק שרצה ליתנה לעשו…כי יעקב ועשו היו מיוחדין לב' עולמות כמו שכתוב: עשו איש שדה ויעקב יושב אהלים. ואם היה עשו מתקן מעשיו היה הוא כמו זבולון עם יששכר והוא היה מושל על כל האומות להכין הכל לקרב אל הקדושה, ולא היה נצרך יעקב (אלא) רק לעזוק בתורת ה' בלי מלחמות" (תרנ"א "בעניין ברכת").
כולנו יודעים, שהברכה שתיכנן יצחק לברך את עשו, לא הייתה ברכת אברהם, הנוגעת להבטחת הברית הקשורה לזרע ולארץ. את בירכת אברהם נתו יצחק בסוף ימיו, אופן גלוי וברור ליעקב. בברכה המיועדת לעשו, רצה יצחק לתת לו רק עושר כלכלי והצלחה מדינית וצבאית.
יצחק יודע ששני בניו קשורים לשני עולמות שונים. האחד הוא איש שדב הקשור לחיי העשייה, והשני הוא איש תם יושב אוהלים המעסיק את עצמו בתורה ובקדושה. יצחק שאף לתקן את עשו על-ידי חיבורו ליעקב ויצירת שיתוף ביניהם על-פי הדגם שיתקיים בהמשך בין יששכר לזבולון. באמצעות נתינת הברכות מנסה יצחק להטיל על כתפי עשו שליחות אוניברסאלית בשלטון על כל האומות, כדי שיעקב יוכל להתעסק רק בתורה, ללא טרדות מדיניות וצבאיות.
[הרב יואל בן נון טוען, שההשגחה הא-לוקית כיוונה לכך שבסופו של דבר יעקב עצמו ישלב בתוכו גם חיי רוח וגם חיי עשייה (כפי שלמד על בשרו בבית לבן), וזוהי הדרך האידיאלית יותר.]
מה חשב הקב"ה?
אין ספק, שבכל הפרשה הנפלאה הזאת, הרצון הא-לוקי עובד "שעות נוספות". למרות רצונו של יצחק לברך את עשו, בסופו של דבר הברכה מגיעה דווקא ליעקב, ועוד בדרך תמוהה ולא ברורה. השפת אמת מנסה להסביר את הכוונה הא-לוקית בעניין זה:
"ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן ה' יתברך, שיהיה הברכה ליעקב על ידי מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו. רק שיהיה הברכה בביטול כל רצונו לה' יתברך, כי אדם המברך בנו, אף (אם הוא) צדיק גמור, יש לו נגיעה מצד שהוא בנו. ולכך היה כאן שלא יהי רצון יצחק לברך את יעקב" (תרל"ב "במדרש").
כל ברכה היא בעצם העברה של השפע הא-לוקי לארץ. כשיצחק רוצה לברך את עשו, הוא רוצה להיות הצינור שיעביר לו את השפע והברכה מהשמיים עד אליו. אבל כדי לקבל את מלוא העוצמה של הברכה, יש צורך שהמברך יבטל את עצמו לגמרי כלפי המברך ולא תהיה לו שום נגיעה אישית בעניין.
משל למה הדבר דומה, דמיינו לעצמכם את שר האוצר אשר רוצה להעביר סכום כסף גדול מקופת המדינה לטובת אדם או מוסד אשר ראויים וזכאים למענק הזה. אם לשר האוצר תהיה איזו שהיא נגיעה אישית או איזה אינטרס ואפילו הקטן ביותר, הרי שכבר יש פגם באותו מענק, שאם היה נותן אותו אדם אחר, היה זה מעשה נכון.
כך הם פני הדברים גם במישור הרוחני. השפע הא-לוקי הוא אין סופי, ודי שהוא יגיע לעולם ולאדם יש צורך במעבר נקי ללא כל נגיעות אישיות. כאשר מעורבת בברכה נגיעה אישית, הרי היא מאבדת את עוצמתה, כי כבר אין בה רק צד א-לוקי.
השפת אמת מבין שזו הייתה כוונת ההשגחה בסיפור הברכות. יצחק הוא אביהם של עשו ויעקב, וכל אבא רוצה ושמח בהצלחת בניו. אם יצחק היה מברך את יעקב מתוך ידיעה שזה אכן יעקב הרי שהייתה מתערבת בברכה גם נגיעה אישית, שכאמור, הייתה פוגמת בעוצמתה. לכן סיבב הקב"ה את המציאות כך שיצחק אמנם העביר את הברכה, אבל לא ידע שהיא מגיעה ליעקב, וכך שלא בידיעתו, שימש יצחק כצינור נקי וטהור כדי להעביר את השפע ה-לוקי ליעקב.
תוכן הברכה
לאחר שיצחק ועשו מגלים את אשר אירע מבקש עשו מיצחק שיברך גם אותו. לאחר מספר היסוסים זוכה אכן עשו בברכה, אשר דומה מאד לברכה שקיבל יעקב. חז"ל כבר עומדים על ההבדל שקיים בין הברכות, ובעקבותיהם עוסק בכך גם השפת אמת:
"הפרש ברכת יעקב לברכת עשו – 'ויתן לך הא-לקים' (אצל יעקב), ובעשו כתיב: 'יהיה מושבך'. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר, רק להיות ניתן לו מה' יתברך בכל עת שיצטרך וכשיהיה ראוי, כדי שלא יאכל חלקו בעולם הזה... וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב"ה נותן לו (יותר) מגוף הדבר הניתן... ולעשו נאמר: 'יהיה מושבך', וכיוון שנפרש מיד הנותן אין בו ברכה וקדושה. (תרל"ו "הפרש").
"כי הרשע רוצה למלאות תאוות לבו. וכתיב: 'על חרבך תחיה', ומה יכול בשר ודם למצוא בידי אדם, הגם כי מספיקין בידו. אבל ברכת הצדיק הוא רק לזכות לקבל שפע קודש מלמעלה, וזהו שכתוב: 'ויתן לך הא-לקים', וכתבו חז"ל: 'יתן, ויחזור ויתן', והוא הברכה המתחדש תמיד מלמעלה" (תרנ"ג "בעניין הפרש").
יש הבדל חשוב,שכבר עמדו עליו חז"ל בין הניסוח בברכתו של יעקב, לזו של עשו. אצל יעקב מופיע הפועל: "ויתן", שעליו דרשו חז"ל שזוהי בעצם פעולה מתמשכת ומתחדשת: "יתן, ויחזור ויתן". לעומת זאת אצל עשו אין פועל, אלא תיאור של מצב קיים: "ומשמני הארץ יהיה מושבך", כלומר תהיה לו מציאות קבועה של עושר והצלחה.
השפת אמת מסביר, שלמרות ההבדל שנראה כבא לטובת עשו, יש פה דווקא יתרון משמעותי וחשוב ליעקב. היתרון קשור להבדל מהותי שקיים בין הצדיק לרשע וביחסיהם לעולם הזה. לרשע יש מטרה בסיסית אחת והיא להשיג את רצונותיו האישיים, ולממש את תאוותיו. לא אכפת לו איך זה נעשה ובאיזו דרך, מה שחשוב לו זה מבחן התוצאה – העיקר שישיג את מבוקשו. לעומת זאת הצדיק חי חיים אחרים לגמרי. יסיפוק צרכיו והשגת הצלחה ועושר, אינם מעיקרי אמונתו, ואדרבא, לעיתים יעדיף לוותר עליהם כדי לשמור על שכרו הגול בעולם הבא. מה שחשוב לצדיק בעולם הזה, זה עצם הקשר עם הקב"ה. גם כאשר הקב"ה משפיע עליו מטובו ומסייע לו בדרכיו, חשובה לצדיק התחושה שהוא מקבל את הצלחתו מהקב"ה, ושיש ביניהם מערכת יחסים תמידית ומתמשכת, שאף מתחדשת כל פעם מחדש.
ממילא, הרשע לעולם לא יהיה מרוצה בחייו, גם כאשר הוא משיג רכוש והצלחה, כי לתאוות ולרצונות אין סוף, ולעולם אדם לא מצליח להשיג את כל תאוותיו החומריות והגשמיות. לעומת זאת הצדיק, תמיד יהיה מרוצה, גם כאשר מבחן התוצאה מקשה עליו את החיים בעולם הזה, מכיוון שהקשר עם הקב"ה תמיד קיים והתלות שהוא יוצר בו מחזקת את הקשר ביניהם מדי יום ויום ועושה אותו מאושר, אבל באמת.