חדשות כיפה

בין משכן למקדש / עיון לפרשת ויקהל -פקודי

פרשתנו חותתמת את ענין בניית המשכן וכליו. ר´ צדוק עומד על ההבדלים שבין המשכן הארעי לבית המקדש הקבוע, ומסביר מהו הייחוד הרוחני שיש בכל אחד מן המבנים הללו.

פתיחה

פרשותינו חותמות שני עניינים: הראשון - את חומש שמות, והשני הוא חתימת ענייני עבודת המשכן, מהציווי, דרך המעשה ועד השראת השכינה במבנה הבנוי על תילו לעיני כל ישראל (שמות מ, לד-לח):

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה מלא את המשכן: ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם: ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו: כי ענן ה על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

ה משרה את שכינתו בתוך המדבר, אך עם כל הארעיות שבדבר, המבנה הוא פנינה של יופי בתוך השיממון המדברי. העמודים והכלים תואמים במידותיהם, היריעות תואמות אף הן את המידות, ומעל הכל רואים ישראל את ה פנים בפנים. רבי אברהם אבן-עזרא (שמות י"ט, יג) מסביר שהשראת שכינה זו היא המשך ישיר למעמד הר-סיני:

"...כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב וכבוד ה מלא את המשכן. אז דבר עם משה באהל מועד".

בספר דברים, בנאומי הסיכום של משה, הוא מזכיר לא פעם את ה"מקום" שבו יעבדו את ה בצורה קבועה, ואותו המקום הוא הר המוריה שעליו נבנה כידוע בית המקדש הקבוע. בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על ההבדלים שבין המקדש למשכן, ועל התפקידים השונים שכל מבנה מילא בשעתו, וגם, כך אנו מקווים, ימלא בעתיד הקרוב מאוד.

אהל של תורה

ר צדוק (פרי צדיק לפרשתנו, תורה ב) עומד על ההבדל בפתח דבריו:

"אף דאמרינן אשכחן משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן (אפילו ששמות העצם משכן ומקדש מתחלפים ביניהם ומשתמשים בהם לתיאור שני המבנים), מכל מקום עיקרו נקרא כל אחד בשמו המיוחד לו. ומשכן העדות איתא במדרש אין עדות אלא תורה, וזהו חלק משה שיש קול תורה וקול תפילה הנרמזים בפסוק הקל קול יעקב - קל ה - תפילה, קול ו - תורה".

נעשה מעט סדר בדברים: ר צדוק קובע שלכל מבנה באשר הוא יש משמעות משל עצמו ולכן זכה לכינוי משל עצמו. בנוסף, הוא מניח שני תפקידים שעשויים למלא המבנים, כמו שנרמז בפסוק. הקל (קל+ה) מרמז על עניין התפילה, והקול השני על התורה[1]. המשכן, שנקרא במקומות רבים משכן העדות - הוא המבנה שמייצג את התורה. ר צדוק ממשיך בתיאור תפקיד המשכן כמרכז של תורה:

"וזה נקרא אהל (מועד) כמו שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים, ובבראשית רבה שני אהלים - בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר... וכן איתא (ברכות טז.) שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל. והעניין דמי שזכה להיות דרופתקי דאורייתא הוא בעולם הזה כאורח נטה ללון כמו שאמרו כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ובתורה אתה עמל...".

המשכן, כידוע, לא היה מבנה קבוע אלא נבנה על קורות ויריעות - אהל גדול. שמו מעיד עליו - "אהל מועד" - מקום שבו מתוועדים משה והקב"ה. ממקומות רבים אנו מזהים את הקשר שבין מושג האהל ומושג לימוד התורה. ר צדוק מתחיל את הקשר ביעקב אבינו שלמד באהלים הלא הם בתי המדרש של שם ועבר, ועובר לקיום עצמו של דברי התורה - קיום שכרוך בעמל ומאמץ רב, כאותו המאמץ שמשקיע עובר דרכים הנאבק בקשיי הדרך. הגמרא בברכות משווה את העמל הזה למוות - התורה מקושרת לאדם ש"מת" באוהל, וכמו שמסביר ר צדוק, אין הכוונה למת ממש אלא למי שנעשה "דרופתקי דאורייתא", ארנק של תורה, הוא עצמו נכנס לעמל של שימור תורתו כעובר דרכים, כאורח נטה ללון - באהל.

למשמעותו של מקום

המקדש, כאמור לעיל, הוא מבנה קבוע, וביחס התפקידים שנקבע מקודם שבו המשכן מייצג את התורה, המקדש מקבל את ייצוג התפילה:

"ויש קול תפילה... ולזה צריך מקום כמו שנאמר עד אמצא מקום לה... וזה היה כשנכנסו לארץ שזה פנה לכרמו, זה פנה לזיתו, נצרך המקדש להיות מקום לה וע"י זה יזכור הישראל, כי ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

ייחודו של המקדש הוא בקביעותו. בנוסף לכך, המקדש מהווה מרכז לעבודת ה בעת הכניסה לארץ, כשבנ"י כבר לא ניידים ולא פנויים רק להתבונן בזיו השכינה הנפרשת על המשכן. העם גר גם הוא בנחלות קבועות ועסוק בשגרת יומו - מי בכרם ומי בשדה. המקדש הוא המקום שאליו מתאספים בחגים ומביעים תודה על ההצלחות השונות, ובמקום כזה יכול להיתפס עניין התפילה - שדורשת כובד ראש ומקום קבוע.

שלמה המלך בפתח בקשותיו מה בעת חנוכת בית המקדש מבקש דווקא על עניין התפילה (מלכים א, ח, כח-ל):

"ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה אלוקי לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום: להיות עינך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה: ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת".

בנוסף לכל האמור לעיל, במקדש היה גם קול של תורה. בלשכת הגזית שבמקדש ישבו חכמי הסנהדרין, ומשם יצאה הוראה לישראל. הגמרא בתענית בפירוש השם להר המוריה אומרת: "מוריה - שמשם יוצאת הוראה לישראל". המקדש, בקביעותו, היווה מדרגה נוספת למקדש. במשכן ראינו שהייתה קיימת התורה, או כמאמר האבן-עזרא - המשך ישיר של מעמד הר-סיני ונתינת התורה, ובמקדש התווסף לתורה גם עניין התפילה, העבודה הפרטית של כל אדם ואדם כפי שיבואר עוד בהמשך.

בין משכן למקדש

המשכן היה ארעי, לא נגיש לכלל העם, הרבה יותר בשביל השמים מאשר לארץ. הקשר שם היה בעיקר חד כיווני - "ושכנתי בתוכם" - הקב"ה משכין את השכינה בארץ דרך המשכן. אם היום ידעו לזהות בוודאות את הר סיני או את אחד מהמקומות המוזכרים בפרשת מסעי שבהם היה כבר משכן - לא תהיה בהם שום קדושה מצד עצמם וגם לא ינהגו בהם מנהגי קדושה כטבילה וכו. הקדושה הייתה עליונה ולא קודשה ע"י האנשים מישראל, מלמטה. לעומת זאת ה"מקום" של המקדש - קדושתו מאז ומעולם. עקידת יצחק התרחשה שם (בראשית כ"ב, ב-ד):

"קח נא את בנך את יחידך...אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים...וילך אך המקום אשר אמר לו האלוקים...וישא עיניו וירא את המקום מרחוק".

בנוסף, אנו מוצאים במדרש תנחומא (קדושים, סימן י) עוד פרט מעניין לגבי אותו המקום:

"ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון, שממנה נשתת העולם".

אבן השתיה שממנה הושתת העולם היא מרכזו של אותו האיזור בהר המוריה שבו התרחשה העקידה. זהו גם איזור גורן ארוונה שהפך ברבות הימים לבית המקדש ולקדש הקדשים, ויש באותו המקום קדושה מאז ומתמיד. לא סתם הושתת ממנה העולם - זהו לא רק מרכז פיזי אלא מקום שיש בו קדושה קביעא וקיימא. המקום עצמו מקודש. אם במשכן אמרנו שיש את עניין השראת השכינה בלבד בכיוון מלמעלה למטה, הרי שמקדש הכיוון הוא דו-צדדי: ה משכין את שכינתו באותו המקום תמיד, וגם האדם מקשר עצמו כלפי מעלה דרך התפילה ועבודת הקרבנות. אין כאן משהו דומם ופאסיבי, אלא דבר חי שפועל בשני כיוונים: מלמעלה בצורה של השראת שכינה קבועה מצד הקב"ה, ומלמטה, בצורה של תורה ותפילה ועבודת הקרבנות.

ועשו לי מקדש

ידוע לנו שהמשכן נגנז ובמקומו הגיע המקדש הקבוע לתמיד (מגילה י.):

"דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר, קדושת ירושלים אין אחריה היתר, ועוד תנן: משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר, והיא (ירושלים) הייתה לנחלה".

הגמרא שם במסקנה מבינה שקדושות שקדמו לירושלים כשילה - בטלו, ואילו קדושת ירושלים מתקיימת גם בימינו אנו. בסוף דבריו ר צדוק מבין שדרך המקדש היא העדיפה בימינו מרגע כניסת בני-ישראל לארץ:

"וכשבאו לארץ ישראל לקביעות מקום אז נבנה המקדש שיהיה מקום לה מקום קבוע להשראת שכינה".

הציווי של ועשו לי מקדש, לפי ההבנה הזו, לא הסתיים בעת בניית המשכן. קדושת ירושלים שקביעא וקיימא גם בימינו דורשת ממנו לפחות להשתוקק לחיים של מקדש. האם באמת חסר לנו המקדש בחיי היומיום הפרטיים שלנו? האם באמת אנו משתוקקים לגאולה?

הרב יצחק לוי נוהג תמיד להזכיר בשיחותיו השונות על ענייני המקדש וקדשיו ש"לנו אין סבא שיספר לנו איך הוקרב התמיד או איך חוט השני נהפך לעת ערב לצבע לבן. עד שלא נראה בעיניים, לעולם לא נרגיש את השמחה שבצאת יוה"כ או שמחת בית השואבה". עלינו להבין שהמקדש היה באמת מרכז החיים, מקום של התקשרות התחתונים עם העליונים, לא בתיאוריה אלא מציאות של ממש. מי שבשוגג הדליק אור בשבת - הקריב קרבן חטאת, מישהי שילדה הביאה קרבן תודה, החגים היום הם כאין וכאפס לעומת החגים ההמוניים בזמן המקדש, והדוגמאות עוד רבות.

נסיים במילים מתוך התפילה, המראות הצורה מסוימת את הקשר הדו-צדדי שאפיין כ"כ את עבודת המקדש:

"רצה ה אלוקינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה. והשב את העבודה לדביר ביתך. ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך. ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים".



[1] מומלץ לעיין בעיון לפרשת תרומה שם מתבאר היטב הקשר שבין התורה לבין המשכן והאדם. לא נפרש כעת את משמעות הפסוק שהוזכר ואת הקשרו לענייננו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

חיילים דתיים. אילוסטרציה צילום: פלאש 90, יוסי זמיר

קיבל היתר מהרב לאישור זקן - אך המפקדים לא מאשרים

קרא עוד