אנחנו חיים במציאות של המון דיבור. במדיות השונות וברשתות החברתיות אנו עסוקים כל היום להביע ולדבר, לכתוב ולצעוק.
מעניין הדבר שהמצווה היחידה מהתורה בראש השנה היא לשמוע. כך כותב הרמב"ם: "מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר (במדבר כ"ט) יום תרועה יהיה לכם" יום אחד בשנה אנחנו נזכרים שלא הכל אפשר להביע במילים. שנשמתו של יהודי גדולה ועמוקה מכדי היכולת להביע אותה כלפי חוץ על ידי דיבור. הלב שלנו מלא רגשות ,מחשבות וזכרונות ביום של דין. כל כך הרבה אנחנו רוצים לומר לקב"ה להסביר, לבקש להתפלל. כל כך הרבה שאיננו מצליחים לומר במילים ודיבור מסודר. אז אנחנו מאזינים ושותקים.
אפלקציות הרשתות החברתיותצילום: pixabay
מקורו של אותו שופר בו אנחנו תוקעים הוא אותו איל שנאחז בסבך. הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת הר עציון האיר נקודה מדהימה בפרשת העקדה. אברהם אבינו שותק כל זמן העקדה . פרט למילה "הנני" ומספר דברים טכניים לנערים -כמעט ולא מוציא אברהם שום הגה משך כל זמן האירוע.
דווקא ברגעים עליונים אלו של התבטלות מוחלטת לרצון האלוקי, רגעיו אחרונים עם בנו יחידו מצופה מאברהם להשמיע שירת הלל ,מזמורי תהילים או מילות פרידה מרגשות. אך אברהם שותק. כי יש רגעים שהדיבור מצמצם. והשתיקה- היא מביעה הכל.
ברגע המיוחד שהמלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער" אברהם נושא עיניו ורואה איל נאחז בסבך, אותו איל שאנו תוקעים בקרניו, אותו קול אותו אנחנו משמעים. קול זעקה של שתיקה.
רק מי שיקשיב וישמע את קול השופר. יוכל להמשיך ולהשמיע את קולו שלו בשאר השנה. רק אם נשתוק נוכל למצוא את המקום הנכון של המילים.
דווקא בדור של שיימינג, בוטות וציניות - טוב יהיה אם נחזיר למילים את כבודם וערכם, נחזיר לדיבור את שיקול הדעת. נחזיר לשיח את היכולת לשתוק ולהקשיב. לשמוע קול שופר. לשמוע את עצמנו.
כותב המאמר הוא סמנכ"ל האיחוד הלאומי