נראה, שהאינסטינקט הדתי לאומי לא מתחבר לאבלות מוגזמת על החורבן. אין זה מקרה שכל ההקלות בהלכות בין המצרים, החל מהיתירים לשמוע מוזיקה וכלה בשינוי נוסח נחם, יוצאות מהמגזר. הרי אם השקפתנו גורסת שאנו כבר בתחילת תהליך הגאולה, שמשהו מהותי השתנה כאן בעשרות השנים האחרונות, אך טבעי הוא שנתקומם כנגד אבלות המפטירה כאשתקד, כנגד אבלות שבוכה על החורבן בדיוק כמו בגלות, כאילו שום דבר לא השתנה. קשה לנו לומר קינות על חורבן ירושלים הבזויה, כאשר יופייה המרהיב והתפתחותה המסחררת ניבט אלינו מבעד לחלון. לא מן הנמנע לשער שגם המנהג המתחדש במחוזותינו 'לנצל' את הימים הללו כדי להתאבל על גוש קטיף, להפיק לקחים מפשע הגירוש, נובע מהרצון להתחמק מהאבלות האמתית, המקורית, המעיקה.
עיקר האבלות בימים אלו, היא על בית המקדש. אותו בית שאנו כבר התרגלנו לחיות בלעדיו, אותו בית שבהשקפה היהודית המפגש עמו הוא הפסגה שבחוויות האדם, אותו בית שרחוק ממנו כל כך. אין צורך להכביר בהסברים מדוע חשוב כל כך שיהיה לנו בית מקדש. מספיקה לנו העובדה שמבחינת התורה החיים הם קשר חי וברור עם אלוקים, ובית המקדש הוא המקום שנועד למימוש החזון הזה. לבושתנו, אנחנו כלל לא מרגישים את החיסרון וצריך משהו חיצוני שיזכיר לנו אותו. לשם כך חז''ל נתנו לנו את שלושת השבועות הללו, בהם האבלות מחמירה והולכת, כדי להכניס אותנו לאווירה בהדרגה.
אבל אנחנו, חייבים להיות תמיד חכמים גדולים. במקום לנצל את הימים הללו כדי להתמקד במה שאין לנו, להבין מה חסר לנו ומהי הדרך להשיג אותו, אנחנו מתעקשים לדחוף את הציונות שלנו לכל חור. יש מספיק ימים בשנה בהם אנו מתמקדים במה שיש לנו, בכל הטוב שעם ישראל בדורנו זכה לו. אך יש תקופה אחת בשנה, יום אחד בשנה, בו אנחנו מתמקדים בחוסר, בחצי הכוס הריקה, בליבת הקיום שנעקרה מתוכנו.
אמנם ההיגיון אומר להקל כי אנו כבר באתחלתא, אמנם הנטייה הטבעית להתחבר יותר לגוש קטיף, הרלוונטי יותר, אך זו עצת היצר. משימתנו היא דווקא להחמיר בדיני האבלות, תפקידנו הוא לא להתחמק מהיום הזה ו'לנצל' אותו לדברים חשובים אחרים, על מנת שנוכל להפנים את המסר שחז''ל עשו הכל על מנת שנפנים אותו - גם אם יש לנו אחלה חיים, אחלה מדינה ואחלה עם, בלי בתי מקדש העיקר חסר מן הספר, הלב חסר מן הגוף.