(הערת מערכת: המאמר נכתב קודם למבצע צוק איתן)
"וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא" - כך בירך שלמה המלך בתפילתו אל אלוהים בעת חנוכת בית המקדש הראשון.
היום, בזמנים בהם רב החורבן ורבה השנאה, מי יברך אותנו? מי ישיב לנו את הבית? הבית הרוחני והערכי, לא הגשמי, לא הדתי, לא הפולחני. הבית שלנו, של ילדינו, של שכנינו. הבית כפי שרצינו שיהיה, כפי שחלמנו אותו וכפי שהדורות שהגיעו הנה מוכי מלחמות, רדיפות ושואה, התכוונו לבנות.
הבית הפנימי של כל אחד ואחת מאתנו. בזמן האחרון נדמה לי שאבד, שאבדה דרכנו, שאבדנו אנו. אבל, עדיין לא מאוחר. כבר תקופה ארוכה שהתחושה המלווה אותי היא של נוכחות נפקדת; אנחנו כאן אבל לא מתנהגים ככה.
הרוב השפוי - דומם, מחריש, מיואש.
בשבועות האחרונים אנחנו עדים לגילויים הולכים ומחריפים של שנאה, של גזענות, של פילוג ואלימות - התנהגויות שאין ולא צריך להיות להן מקום אצלנו בבית. התנהגויות שבשביל להפטר מהן כולנו צריכים לעשות השתדלות, תיקון, מעשה. אין לנו ארץ אחרת, אין לנו בית חלופי וככל שנבין זאת מוקדם יותר, כן ייטב וכך נוכל לתקן. כי עוד לא מאוחר, אסור שיהיה.
בית המקדש היה הממשק בין העולם הזה לעולם האלוהות. חז"ל טענו שמאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין אלוהים לישראל ו"לא נראה רקיע בטהרתו". אבל זה היה אז והיום, חומת הברזל מסתירה לא רק את אלוהים אלא גם אותנו אחד מהשני, מהשנייה, מהשכנים, מהשונים.
אני מאמין שאיננו זקוקים להכוונה אלוהית אלא לדבר מה זמין בהרבה: מעט חמלה אנושית. איננו זקוקים לטקסים ולהקרבת קורבנות, הקרבנו מספיק ועוד נקריב בעתיד. אבל לא צריך להקריב את צלמנו, לא צריך לשכוח את המטרה.
בית המקדש בתפיסתי ממתין לנו, לכולנו והוא מקום של קבלה, של הבנה, של סובלנות. הוא כבר פה, אנחנו רק צריכים להסיר את מחסומי השנאה והפחד, הבורות והגזענות, הקורבנות העצמית וחוסר הקבלה בשביל שנוכל ליהנות ממנו. בשביל שנוכל לחזור הביתה.
עמרם מצנע הוא חבר כנסת מטעם מפלגת 'התנועה' ויו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת