נמצאים אנו בסופם של ימי בין המצרים, ימים שבהם מתאבלים אנו על חורבן המקדש בתשעה באב ובעצם על כך שלא זכינו שנבנה בימינו (וזו הסיבה שדור שלא נבנה בימיו כאילו החריבו - שאם היה ביהמ"ק בזמנו היה נחרב שוב). ואולם נשאלת השאלה מדוע ימי בין המצרים הינם תקופה שלימה של אבל, מדוע אין מתאבלים רק יום אחד כפי שאנו עושים בכל שאר הצומות?
התשובה לכך היא שאין אנו מתאבלים רק על החורבן הפיסי של בנין ביהמ"ק, אלא אנו מתאבלים על כל מה שהביא לחורבן הבית; וכמו כל דבר זהו תהליך. אמנם ה"שיא" שלו הוא בחורבן ביהמ"ק, אולם לא פחות חמור כל התהליכים והמאורעות שארעו והובילו לחורבן.
לכן בימים אלו, צריכים אנו לעשות חשבון נפש על התנהגותנו ועל מה אנו עושים בכדי לקרב את הגאולה. האם אין אנו חוזרים גם בימינו על אותן התופעות שהביאו בימי אבותינו לחורבן הבית?
לכן ננסה כולנו לפעול מעט על מנת לשפר את דרכנו ונרבה באהבת חינם, ואם רק נשנה במעט ונעזור לרענו בצרתו והוא יעזור לרעהו וכן הלאה בעז"ה נרבה באורה בעולם עד ביאת גואל בב"א.
אהבת חינם
מה מציינים אנו בעצם בט' באב?
