שָׁנוּ רַבּוֹתֵינו, בגמרא במסכת שבת דף ל עמוד ב:
"מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִמְּרוּ זֶה אֶת זֶה.
אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ.
אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ.
אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?
נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל".
נבקש להציע פרשנות וקריאה מחודשת של דברי חז"ל מתוך השראת הימים והתקופה שאנו חיים בה.
ענוותנותו של הלל ניכרת במעשיו ובדיבורו. לא רק שנפנה מעיסוקיו ומטיפול בצרכי גופו, אלא אף עודד מי שחפץ להקניטו , בלשון רכה "שאל בני, שאל".
הקשו פרשנים, מה ראה הלל לענות לכסיל, כנגד פסוק מפורש מספר משלי - "אל תען כסיל כאיוולתו" ? ומה פשר אותן שאלות, אשר לכאורה נראות כחסרות כל פשר, וכמי שאינן קשורות זו בזו?
קורות חייו של הלל מלמדים, כי עלה מבבל לארץ ישראל, ושמש בנשיאות, כמה עשרות שנים קודם חורבן בית שני. ננסה לבחון את השיח המרתק בין שני בני האדם שהתערבו זה עם זה, המייצגים את דעת ההמון, והלל הנשיא – הניצב כנגדם, כמייצג את צד המנהיגות.
השיח, עוסק בשאלת דמותם של מנהיגים, בעיני העם. כלל השאלות עוסקות באברי האדם – ראש, עיניים ורגליים, וכמשל האברים, הנמשל הינו - התנהגות המנהיגים.
השאלה הראשונה, שנשאל הלל:
"מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלִּים?" מאחורי שאלה זו, מסתתרת טענתם של פשוטי העם, שראשם של המנהיגים הינו מעוות, וכי הם נתפסים, בעיני ההמון, כבעלי ראשים עקומים, לאור דרכי התנהלותם. בזאת, ביטאו את ביקורתם על פועלם וישרותם של ראשי ההנהגה.
במענה לטענה זו, "אָמַר לוֹ הלל : בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת." תשובתו של הלל עסקה בהליך בחירתם של מנהיגים, אשר נבחרים על ידי העם (= המילדות) שאינו פועל בחכמה ובפקחות, בבחירת מנהיגיו, וממילא אין עליהם אלא להלין על עצמם, שבחרו להם מנהיגים שאינם ראויים.
"הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?
נִתְעַטֵּף (הלל) וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל. - מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶם שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּים תְּרוּטוֹת?"
בצד התלונות אודות התנהלות מעוותת, הקשה השואל, מדוע המנהיגים אינם "רואים בעיניים"? בביטוי זה, "עיניים תרוטות", רצו לבטא את חוסר שביעות רצונם, מהעובדה שקיים ניתוק בין המציאות לבין התמונה שמציירים המנהיגים, ולאורה מכוונים את פעולותיהם. חוסר הכרות ריאלית של המציאות, נובעת, לטענת ההמונים, מחמת התעלמות מכוונת, של המנהיגות, הנגזרת מריחוק המנהיג מהעם, ומצרות עיניו.
במענה לטענה זו, "אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין הַחוֹלוֹת." מנהיגים אשר בקשו לפקוח עיניים גדולות, על הנעשה ולבחון את מעשי העם וצרכיו, הוצרכו לסגור עיניים ולצמצם מרחבי ראייתם, מחמת שזרו חול על עיניהם, לבל יסתכלו במקומות, שלא היה חפץ העם ,לחשוף אותם, לעיני המנהיג. מחמת כך, המנהיגות מעדיפה לצמצם מרחבי ראייתה, ולא להתעמת עם מי שאינם רוצים שיתבוננו בהם ובמעשיהם.
"הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל?
נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?
אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל. מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִיקִיִּים רְחָבוֹת?"
המכנה המשותף לאומות הנזכרות בדו שיח – בבל, תרמודיים ואפריקיים, שהנן נחשבות כאומות בזויות, בעיני השואל, ואזכורן בסיפור, יש בו כדי להעצים את המבוקש בדיון.
בנוסף לטענתם בדבר, תפיסת עולם מעוותת, ותלונתם על ראייה מצומצמת של מציאות ריאלית , מאשים המון העם, את מנהיגיו, כי במעשיהם, הנם רומסים ברגל גסה, את נתיניהם. כובד המשקל אשר מטילה ההנהגה, באמצעות חקיקה וגביית מיסים, הנם רומסים את ההמון, הנכבש תחת רגלי השליט. במענה לטענתו -
"אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה שָׁאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם." מנהיגים המנסים להתהלך בקרב עמם, מוצאים עצמם כמי שמהלכים בתוככי מימי ביצות מים. על כן, חייבים לנקוט באמצעים כוחניים, לעיתים, על מנת שלא יטבעו במימי הביצה. ייבוש ביצות עממיות, הינו חלק מתפקידי המנהיג, אשר משתמש בכוח מנהיגותו לאכוף ולפעול בעוצמה.
"אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאלֹ וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעַס.
נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִשְׁאֹל שְׁאַל.
אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: הֵן.
אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה?
אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ, כְּדַאי הוּא הִלֵּל, שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז,
וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד."
ניכר שיש לפנינו, טענות של העם והטחת אשמה כלפי ההנהגה, בעוד שגם הלל מפנה אצבע מאשימה כלפיהם. נראה, שהלל, מפנים שהווכחנות לא תביא לשום מקום ואז הוא מתיישב ומאפשר להם לשאול "כל שאלות שיש להם לשאול". בעל האגדה לא פירט, מה שאלו וכן לא נזכרו מה ענה להם. אפשר שברגע שהם הרגישו שהוא נכון להקשיב, בעצם נסתתמו טענותיהם, כיון, שעיקר הטענות היו על חוסר יחס, ובעוד שהם חשבו שאת היחס יקבלו על ידי הטחת האשמות, הלל , בדרכו הראה להם שניתן לגשת לשיח פתוח ומכבד, ובזו ניכרת " עונתנותו...".
הלל, כנשיא ישראל, משקף במעשיו, מנהיגות שאינה שכיחה. הנגישות לבית הנשיא, כמו גם מתן שירות לפונים , ביום שישי ערב שבת, אלו ועוד, מציבים ביקורת כנגד מנהיגות אחרת, המסתגרת בביתה ואינה קשובה לרחשי העם, וכנגד מנהיג שההמון מביע חוסר אמונו המוחלט– בדרכי התנהלותו.
שחיתות מוסרית וערכית ששררה בעם, קודם לשני חורבני המקדש, ניכרת בדברי הנביאים וחז"ל. ביקורת על מנהיגות לאומית שקרסה, על שלטון בריונים שיצא משליטה, וכן חוסר רלוונטיות ויכולת השפעה רבנית, על המתרחש בעם, אלו ועוד, מעידים כי האשם נתלה במנהיגות, שהפכה ללא רלוונטית, מזה שנים קודם לחורבן.
נביאי ישראל יוצאים חוצץ כנגד רועי העם ומנהיגיו, אשר בגנם הלך העם כצאן אשר אין לו רועה, לאבדון, לגלות והתפזר לארבעת רוחות עולם.
תשובת המשקל, לפשעי מנהיגות קדומה שקרסה, הנה בהכשרת מנהיגות רלוונטית, חדורת משימה, הפועלת למען עמה ומולדתה, הרואה בכל אדם – בן לאומה, המקבל שרות מאת המנהיג ולא הנתון למרותו. אנו צריכים מנהיגים רבים כהלל, שירבו כמותם בישראל, אשר ינהגו בענווה ומתוך תחושת שליחות ואחריות, לתפקידם כמשרתים בקודש. תקומת האומה בארצה, עת קיבוץ נידחי ישראל, והעמדת דור של מנהיגים המחוברים לעמם ולארצם, הינו אחד הדגלים שמניף ארגון 'גשר'. ב'גשר' פועלים רבות לקיום מפגשי מנהיגים ומובילי דעת קהל, מקרב קבוצות מגוונות בחברה הישראלית, מתוך הערכה וכבוד הדדי.
אלו ועוד יסייעו שנתנחם בבניין ירושלים, ונכונן באמצעות אהבת חינם את לכידות אומתנו.
הכותב הוא ראש מטה איגוד ישיבות ההסדר ועמית בארגון גשר העוסק ביצירת חיבורים בין קבוצות בישראל ובתפוצות.
מולי יסלזוןצילום: באדיבות המצולם