עכשיו תורה.
תורה לשמוח בנו גם מרחוק. גם בלי חיבוק אוהב, גם ללא מעגלים. גם בלי הלהט והתשוקה בהקפות שמחת תורה.
עכשיו תורה לשמוח בנו. אלפי שנים של לימוד והתעמקות, של שינון ופלפול.
אלפי שנים יהודים מתענגים מאותיותיה, נרגשים מאמרותיה. ממיתים עצמם באוהלה, קובעים בה עיתים, מחדשים, מפרשים. מעבירים מדור לדור, במסירות אין קץ. זוהי תורה הפוגשת בחיים והם מתמלאים ממנה.
ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים באהבה.
היא נוסכת בנו אור ותקווה, היא משענת ביום סגריר, היא גם תובעת מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, מדריכה לא לבחור ברע ובתפל. היא מושכת אותנו למעלה, עד האופק, עד תכלית הטוב עלי אדמות.
כמה טוב שיש יום אחד לחגוג את זה, לרקוד את זה, לפזז ולכרכר בכל עוז עם ספרי התורה האהובים ועם כל האור והמשמעות שהם נושאים עבורנו.
אבל השנה, בסערת הקורונה, זה יראה אחרת.
עכשיו תורה.
תורה לשמוח בנו. לחייך אלינו מבעד לפרוכת המוסטת, בלי מגע ובלי נשיקה ובלי ידיים מיוזעות וחבוקות. השנה נרקיד את לבבנו, נקיף את עצמנו באורה הפנימי. השנה נוותר על המחוות הארציות, האנושיות, ונדמה עצמנו למלאכים.
עכשיו תורה ללחוש לנו "וחי בהם - ולא שימות בהם".
וחי בהם.
וחי בהם.
עכשיו תורה לשמוח בנו. להתרגש מקיום אחד מעיקריה ("ונשמרתם מאוד לנפשותיכם").
היא בוחרת בנו גם מרחוק. היא רוצה אותנו חיים ושמחים ואוהבים. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
השנה היא מבקשת לשנות מעט, להפתיע ולהטמין בנו זרעי ערגה וגעגוע.
היא עוד תשוב לזרועותינו, עוד נגילה ונשמחה בה.