סגור

קולות השופר

פרופ' שלום רוזנברג
כז באלול התשפ
,
16 בספטמבר, 2020 12:49
הכותל

הכותלצילום: פלאש 90, יונתן זינדל

רמזים שונים קשורים בשופר. השופר הוא הכלי המזעיק את העם בשעת סכנה: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?" (עמוס ג, ו). הוא גם עתיד להזעיק את הגלויות השבות ציונה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיה כז, יג). על שופר זה אנו מתפללים: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ. וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ".

השופר מכריז על סכנות המלחמה ומבשר את הגאולה, אך יש בו משמעות נוספת. ממקומות שונים במקרא לומדים אנו שהוא מסמל את המלכת המלך. כך נמשח שלמה למלך (מלכים א, א, לט): "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה"; כך גם הומלך יֵהוּא (מלכים ב, ט, יג): "וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא", ואף אבשלום דואג לפרסום המלכתו בצורה זאת (שמואל ב פרק טו, י): "וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן". השופר מכריז בפני העם כולו שהמלך הומלך. אולם, הכרזה עתיקה זאת על המלכת מלך בשר ודם הופכת בתקיעת השופר של ראש השנה למודל להמלכתו של הקב"ה למלך על העולם, דבר הבא לידי ביטוי במזמור המרַגש הנקרא בבתי הכנסת לפני תקיעת השופר (תהילים מז ו-ח): "עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה - ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר... זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לֹהִים". זאת היא מלכות שמים.

בעולם האלילי הקדום, המלך נחשב כאל. אחת העדויות האכזריות והאבסורדיות ביותר לתפיסה זאת מצויה במפגש שבין משלחת יהודית מאלכסנדריה לבין הקיסר הרומי קַיוס קליגולה. במשלחת זאת השתתף פילון, ההוגה היהודי הגדול מאלכסנדריה, שהשפיע השפעה מכרעת על תולדות הפילוסופיה הדתית של המערב. שיגעון הרודנות של קליגולה ואצילות המחשבה של פילון נפגשו כאן פנים אל פנים. המשלחת היהודית הסבירה לקיסר שעם ישראל מקריב קרבנות לשלום הקיסר. קליגולה ענה להם בטרופו: "אתם מקריבים קרבנות עבורי, אך אינכם מקריבים קרבנות לי, הלוא אלוהים אני!".

אכן, המלך האלילי ראה את עצמו אל. וכנגד זה, המקרא מכריז את ההיפך: הא-ל הוא המלך, ושליט בשר ודם חייב לראות את עצמו כעבד ה' העתיד לתת לפניו דין וחשבון על מעשיו. יתירה מכך, לפי האידיאל המקראי, בעצם הרעיון של שלטון אדם ברעהו, יש משום השחתה, כדבריו המופלאים של קוהלת (ח, ט): "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ".

 

אכן, "מלכות שמים" הוא האידיאל היהודי הקלאסי. אלא שחשוב לדייק בהבנת מושג זה. עבור הנצרות זוהי "המלכות שבשמים", מלכות שלא מן העולם הזה. אולם ביהדות, מלכות זאת צריכה להיות "המלכות של השמים" - מלכות השמים על הארץ. מהי אותה מלכות שמים? כיצד היא אמורה להראות? רעיון זה התגשם באופן חלקי בראשיתה של ההיסטוריה היהודית, בתקופת השופטים, שהרי "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל". גישה זאת  קיבלה ביטוי עז בדבריו האציליים של גדעון השופט, המסרב לקבל את המלוכה (שופטים ח, כג): "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם, ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם". אילו היינו מסתכלים מבחוץ על משטר מעין זה היינו יכולים להגדיר אותו כמשטר אנרכיסטי. אולם אנרכיזם כזה איננו אנרכיה! מלכות שמים זו פירושה, הפיכתנו למעין משפחה אידיאלית גדולה, בה כל אחד יודע את מקומו, תורם לחברה כפי יכולתו ולוקח ממנה לפי צרכיו, ללא צורך בשוטרים ונוגשים: "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ... כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יב, כח). במשטר האידיאלי הזה כל אדם אמור היה לעשות את הישר בעיני ה', אולם כידוע לנו, האידיאל לא התגשם במלואו: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל - אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו) - העיניים שקבעו את היושר והמוסר הן אנושיות ופעמים רבות גם מעַוותות.

וכך, מלכות שמים, הוא אכן משטר אידיאלי, אך כנראה יותר מדי אידיאלי. בעולם הריאלי בו אנו חיים, זקוק העם למנהיגות ופוליטיקה. אין החברה יכולה לסמוך על רצונם הטוב של בני האדם. תקופת השופטים היתה בסופו של דבר כישלון, כי "איש הישר בעיניו יעשה". בתקופות קשות זקוקה החברה דווקא לממשלה החלטית ונחושה, אשר כשאול המלך תכריז על התייצבות כללית למלחמה, הכרזה המלווה באיום ובהפחדה: "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל... לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד ה' עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (שמואל א יא ו-ז). זאת הטרגדיה האנושית: מלכות השמים תישאר בינתיים אידיאל לאחרית הימים. ובינתיים, החברה לא יכולה להתקיים ללא מנהיגים ומשטרה חזקה, בוודאי לא בתקופה כמו זו שאנו חווים כיום. ולמרות זאת, בראש השנה אנו מזכירים ומצפים למימוש הרעיון של מלכות השמים ולומדים שיש בה משהו המחייב אותנו אף כיום.  

***

מה היא המלכות של השמים? אין הכוונה להפיכתנו לנתינים כנועים ומשועבדים החייבים לכבד את המלך השמימי. התגלות ה' לעם ישראל באה לידי ביטוי לא רק ביחסים שבין האדם לא-להיו. אלא גם, ואולי בעיקר, במכלול חוקים למען האדם. תפילת ראש השנה מקשרת את התקיעות עם קול השופר שנשמע במתן תורה: "אַתָּה נִגְלֵיתָ בַּעֲנַן כְּבוֹדֶךָ עַל עַם קָדְשְׁךָ לְדַבֵּר עִמָּם, מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּם קוֹלֶךָ וְנִגְלֵיתָ עֲלֵיהֶם בְּעַרְפְּלֵּי טֹהַר... בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים עֲלֵיהֶם נִגְלֵיתָ וּבְקוֹל שׁוֹפָר עֲלֵיהֶם הוֹפָעְתָּ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים... וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד..." התגלות המלך בהר סיני באה לידי ביטוי בכך שלמרות שהשלמות הינה בלתי אפשרית בעולמנו, עדיין חייבים אנו לנסות "לתקן עולם במלכות ש-די" במידת יכולתנו. ועל כך רומז קולו של השופר שנשמע שוב בסיומו של יום הכיפורים. זהו השופר המזכיר לנו את שנת היובל, את שחרור העבדים וגאולת השדות (ויקרא כה, ט-י): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים... וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִיא... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

כך גם בדברי הנביא אותם קוראים אנו בהפטרת יום הכיפורים (ישעיה נח ו-ח): "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת - כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". מלכות שמים פירושה גם תודעת חובותינו החברתיות כלפי העניים והסובלים. וזאת, לא רק כחובה אישית של נתינת צדקה, אלא, כמשימה קולקטיבית המוטלת על החברה והמדינה. בימים הנוראים חייבים אנו בחשבון נפש אישי, אך גם בחשבון נפש חברתי קולקטיבי: האמנם מלאנו את חובותינו כלפי החלשים, האמנם נתנו בית לעניים המרודים, האמנם פרסנו לרעב לחם, האמנם כיסינו את הערום, האמנם לא התעלמנו מאחינו, מבשרנו?

 

בימים אלו עלה אתר חדש המרכז את מאמריו של פרופסור שלום רוזנברג

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: ללא

בואו להצביע לאנשי השנה של שנת תש"פ

קרא עוד