[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/050412.flv[/embed]
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" (הגדה של פסח).
ארבעת הבנים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים. אולם החיים הם דינמיים ובמהלכם, אדם אחד עלול להכיל בתוכו כל אחת מארבע הדמויות אלו. עם זאת, המעברים בין זהויות השונות יכולים להיות מבלבלים ומתסכלים, במיוחד כאשר מדובר במעבר בין הזדהות עם דמות "חיובית" לדמות הנתפשת כ"שלילית". לפיכך, חשוב להכיר בכך שארבע הדמויות המוזכרות בהגדה משקפות שלבים שונים של חיפוש רוחני, ולפעמים האדם חייב לעבור דרך כל אחת מהן. הכרת הדינמיקה שבין השלבים יכולה לעזור לאדם לכוון את מסע החיים.
שאינו יודע לשאול
שאלות הן הבסיס לצמיחה. השאלה פותחת בפני השואל הזדמנות להתבונן בעולם בעיניים חדשות, מתוך מוכנות ללמוד ולהשתנות, ומשמשת כלי המניע אותו לחפש ולגלות. בלא יכולת לשאול, אדם נשאר "תקוע" במקומו ומעלתו, הוא יודע רק את המוכר וכל שאר העולם נותר עבורו ספר חתום. את מצוות סיפור יציאת מצרים ליל הסדר פותחת המשנה בתיאור "הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו" (פסחים פ"י מ"ד) מה מלמד האב את בנו? לכאורה היינו מצפים שיתחיל לספר אודות יציאת מצריים, אולם המשנה ממשיכה ברשימת שאלות: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...?" כלומר, תפקיד האב הוא ללמד את בנו לשאול![1]
התם כבר יודע לשאול. אולם, בתמימותו הרבה, הוא מוכן לקבל עליהן תשובות פשטניות. לפעמים נובעת פשטנות זו ממגבלות המשיב ולעיתים מזומנות - מאלו של השואל, 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו' (שם). בין כך ובין כך, התם מקבל גם בתשובות בנאליות ושטחיות שאינן מתמודדות עם עומק הקושיות והקשיים. עם זאת, בדיוק מסיבה זו הוא חי בעולם הרמוני בו הכול מסודר ומובן. אמנם, במבט ראשון, יש חן ורוגע בתמימות כזו אבל בסופו של דבר זו אשליה, העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד הילד יגדל ויבחין כי לא הכול כל כך פשוט.
הרשע
האפשרות שהשאלות יהיו משכנעות יותר מאשר התשובות, יכולה להביא אדם לידי משבר. הוא כועס על כל מי שלדעתו "עבדו" עליו וסיפרו לו שקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעוד מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים. הוא מאבד את האמון בחברה ובתרבות בה גדל ומסתגר מפניהן, מסרב להקשיב ולקבל שום דבר מאלו שמעלו באמונו. כאשר היה תם האמין בכל דבר ועכשיו אינו מאמין בשום דבר. זהו התהליך הטרגי שעבר הבן הרשע בהגדה של פסח, הוא אומנם שואל שאלות, אך הוא אינו מעוניין להתבונן בעקבותיהן על העולם, מטרתו היא התרסה בלבד: "רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם'? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" (הגדה של פסח). שורשה של הכפירה בעיקר היא היציאה מהדיאלוג של שאלות ותשובות, שכל כך חיוני לקיום היהודי.
החכם
המשותף לשלשת הבנים הקודמים הוא שאף אחד מהם אינו מתבונן במציאות בעיניים שואלות ולומדות. הראשון אינו יודע לשאול, השני חושב שכל שאלותיו כבר נענו, ואילו השלישי חושב ששאלותיו חסרות מענה, וממילא אין טעם לשאול ולחפש. לעומתם, הבן חכם הוא "חוזר בשאלה", הוא מוכן לחזור ושאול שוב פעם את השאלות.
ה'אחד' נמצא בכל אחד
למרות ההבדלים המשמעותיים, יש בין ארבעת הבנים גם מן המשותף, וכך מתאפשרת ההתקדמות בין התובנות והשלבים השונים. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה ידוע באהבתו הגדולה לכל יהודי, אמר ביחס לדברי ההגדה "אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" כי ניסוח זה בא ללמדנו שה'אחד', אלוהים, נמצא בכל אחד מארבע דמויות אלו - לא רק בחכם אלא גם בתם, בזה שאינו יודע לשאול ואפילו ברשע.
אסור להחמיץ!
מאות שנים המתין עם ישראל ליום הגדול שבו יוכל לצאת מעבדות לחירות. סוף-סוף הגיע הזמן להשתחרר אבל כדי לממש אותו, היו צריכים לקום וללכת - מיד. אבל, כפי שהתברר ביציאת מצרים, לנצל את ההזדמנות אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. לרוב, האדם כבול בשגרת היומיום שלו והופך איטי ונוקשה. עד שיצליח להחליט ולהתארגן ייסגר חלון ההזדמנויות. באנגלית, הזדמנות באנגלית היא opportunity שמובנה המקורי הוא "יש אוניה בנמל", לעיתים מזומנות עד שהאדם מוכן, האונייה כבר שבה ללב הים.
משמעותו העמוקה של איסור חמץ היא תגובה לחולשה אנושית זו. יציאת ממצרים הייתה בחיפזון עד כדי כך שהזמן לא הספיק כדי שהבצק יוכל להחמיץ ולכן אפו היוצאים מצות ולא לחם (שמות יב לד). אבל, ייתכן שבין בני ישראל היו גם אנשים שלא עלה על דעתם שניתן לצאת למסע מבלי לקחת לחמניות לארוחת הצהרים - כאשר יצאה הקריאה שחייבים לזוז, הם התייחסו אליה בביטול והתעכבו. משסיימו לארוז את הלחמניות הטריות גילו להפתעתם שנשארו לבדם במצרים וכי שערי היציאה מהעיר נחסמו לפניהם, הפעם לתמיד.
בחג הפסח קוראים את שיר השירים, בו מתואר רגע של החמצה עצומה: "אני ישׁנה ולבי ער קול דודי דופק פּתחי לי אחתי רעיתי...." (שיר השירים ה, ב). האישה מחכה לדודה שיבוא, 'לבי ער'. סוף כל סוף נשמעת הדפיקה בדלת, אבל במקום לקפוץ מהמטה ולפתוח לו, האישה מתעכבת בגין עיסוק בעניינים של נוחות וסדר: "פשׁטתי את כתנתי איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי איככה אטנפם". עד שהיא גומרת להתמהמה וקמה לפתוח את הדלת, הדוד כבר אינו שם: "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר, נפשׁי יצאה בדברו, בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני:"
יש אנשים שכל חייהם עוברים עליהם בהמתנה - מחכים "לזכות באהבה", מחכים "להגיע להארה" או במושגים יותר קונקרטיים, ממתינים למצוא את זיווגם או לגלות את תפקידם בחיים. מחכים וזה לא בא להם. לעיתים קרובות, הם מתאכזבים מעולם שנראה סגור וחסום בפניהם שאף פעם לא מציע להם הזדמנות להתפתח. אבל האמת היא הפוכה, הם אלו שסוגרים עצמם ולא מסוגלים להיענות לקול קריאתם של החיים הפותחים את שעריהם לקראתם.
הבן החכם, היודע לשאול את השאלות מחד ולהאזין לתשובות מאידך, יודע להמתין להזדמנויות בסבלנות ולזהותן. הוא אינו אדיש כזה שאינו-יודע-לשאול, נתפס להבלים כתם או אדיש ומיואש כרשע, המחמיץ כל הזדמנות להתפתחות. בפסח, ניתנת לנו הזדמנות מיוחדת להיות הבן החכם - להתבונן במציאות מתוך שאלות ולא להחמיץ את התשובות המתגלות לנו.
נסיים בסיפור חסידי על חמץ: בערב פסח כנס רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שניים מתלמידיו והטיל עליהם משימה. מהראשון הוא ביקש שילך מבית לבית ולספר שיש חולה שחייב לאכול חמץ. התלמיד השני נשלח לאסוף עבור החולה טבק טורקי, שבאותו הימים ייבואו היה אסור ברוסיה שהייתה שרויה במלחמה נגד האימפריה העותומאנית. אחרי שעה קלה, חזר השליח הראשון והתנצל על כך שהוא לא הצליח לאתר שום חמץ, הכל כבר נשרף לקראת פסח. כמה שעות מאוחרת יותר, חזר השליח השני יחד עם תהלוכה של אנשים נושאים שקי טבק. רבי לוי יצחק הסתכל על שני תלמידיו והרים את מבטו כלפי מעלה: "רבונו של עולם, כמה בני ישראל אוהבים אותך. הצאר שם בכל פינה שוטר כדי לבדוק שאין טבק מטורקיה, ובכל זאת לכולם יש בלי סוף. לך אין אפילו שוטר אחד לבדוק שאין חמץ, וכל הבתים נקיים ממנו".
[1] לדעת השולחן ערוך הסיבה שמיד אחרי קידוש מיד מוזגים את הכוס שני של יין היא: "כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה" (אורח חיים תעג ס"ק ז). חשיבותן ומרכזיותן של השאלות מתבטאות גם בחובה המוטלת על מי שעורך את הסדר לבדו "לשאול לעצמו" (בבלי פסחים קטז ע"א)
[2] ראה הגדרת רש"י "דברה תורה כנגד ארבעה בנים. תם רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה" (רש"י שמות יג:יד ד"ה מה זאת).