בימים שבין פורים לפסח, עלינו לנסות ולהעמיק מבט על המנגנון האלוקי של "אֵם כל הגאולות"- גאולת מצרים.
ידועים דברי חז"ל על הפסוק בישעיה (ס', כ"ב): "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם, אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", "זכו- אחישנה, לא זכו- בעתה".
הזכיה עליה מדובר איננה, כמובן, זכיה בגורל, אלא זיכוך פנימי. כאשר עם ישראל מגיע לגאולה ממקום מזוכך, מהבנה פנימית של תפקידנו האמיתי כממלכת כהנים- הגאולה תהיה בבחינת "אחישנה", בדילוג וקיצור דרך. לעומת זאת, אם לא נזכה להבין את תפקידנו ושליחותנו- תגיע הגאולה בבחינת "בעיתה", תוך קשיים ומהמורות, כאשר המציאות היא שתכתיב לנו את התודעה הלאומית לה אנו שייכים.
לאור הביטחון בגאולה שתופיע עלינו ללא תנאי, אנו רגילים לשיר ולומר בכל יום: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא", ואולי נסחפנו קצת והתמכרנו לתהליך של "קמעא קמעא". ננסה להתבונן בתהליך גאולת ישראל ממצרים, שהיתה, כאמור, "אם כל הגאולות", לאור דברי חז"ל במדרש, וללמוד לאורה את היחס הנכון הנדרש מאיתנו לגאולה בכלל, ולתפקידנו בתוך התהליך בפרט.
"קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֹדֶשׁ זֶה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין?! וַהֲלֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יג): וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַעֲדַיִן אֵין בְּיָדֵנוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנָה, אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם, אֵינוֹ מַבִּיט בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיכֶם, אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אֵין הָרִים וּגְבָעוֹת הָאֲמוּרִין כָּאן אֶלָּא קִצִּים וְעִבּוּרִין, מְדַלֵּג עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת וְעַל הַקִּצִּים וְעִבּוּרִין, וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, ב): הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין?! וַהֲלֹא אֵין בְּיָדֵינוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְחָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בְּמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים, וּבְמִי הוּא מַבִּיט בַּצַּדִּיקִים שֶׁבָּכֶם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם, כְּגוֹן עַמְרָם וּבֵית דִּינוֹ...רַבָּנָן אָמְרֵי: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, זֶה משֶׁה, בְּשָׁעָה שֶׁבָּא וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִין, אָמְרוּ לוֹ: משֶׁה רַבֵּנוּ, הֵיאַךְ אָנוּ נִגְאָלִין?! וְכָל מִצְרַיִם מְטֻנֶּפֶת מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּנוּ, אָמַר לָהֶם הוֹאִיל וְהוּא חָפֵץ בִּגְאֻלַּתְכֶם אֵינוֹ מַבִּיט בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּכֶם, אֶלָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים...וּבַחֹדֶשׁ הַזֶּה אַתֶּם נִגְאָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם".
התמונה שמציג המדרש לפנינו היא מדהימה. משה רבנו, גואלם של ישראל, מגיע לאחר תשע מתוך עשר המכות, ומבשר לישראל את הבשורה לה הם מייחלים במשך דורות- אנו יוצאים מבית עבדים. במקום לרקוד מרוב שמחה והודאה לה' על חסדיו המרובים- מתפתח דיון נוקב, שבמרכזו חוסר אמון מופגן בהיתכנות של הגאולה בנקודת הזמן ההיא- מצד התזמון, או מצד המצב הרוחני הירוד. משה, בסבלנות אופיינית, חוזר פעם אחר פעם על יסוד הגאולה: "הואיל והוא חפץ בגאולכם- אינו מביט בחשבונותיכם". הגאולה מגיעה מתוך חפץ ה', כיוון שהיא התכלית לשמה נברא העולם, ולכן איננה תלויה בחשבונותינו או במעשינו הטובים.
גם כיום, אנו לוקים לעיתים באותה תפיסה, המתמכרת יתר על המידה למושג "קמעא קמעא", כפי שאנו תופסים אותו, בשטחיותו. חג הפסח, הוא חג הפסיחה והדילוג, החג בו אנו נפגשים בשבירת החשבונות האנושיים למול רצון ה' לגאול אותנו מן המיצרים.
לכן, נאמץ, ולו בחודש ניסן, את הנוסח שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, בברכת הישועה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אמנם בתהליך של צמיחה, אך מהרה- בתפילה לראות בשוב ה' ציון ללא עיכובים, ונזכה עוד השנה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בבית קדשנו ותפארתנו, אמן.
הכותב הוא ראש מדרשת בינת שידבר בנושא בכנס תורה שבעל פה שיתקיים מחר (ג') במכללת אורות ישראל