הקדמה
כידוע, שביעי של פסח איננו חג נפרד מחג הפסח, בניגוד לשמיני עצרת, המהווה חג עצמאי בסוף חג הסוכות. כלומר, שביעי של פסח הוא היום האחרון של חג הפסח בלבד. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבשביעי של פסח לא אומרים הלל שלם ולא מברכים "שהחיינו". בכל זאת, הוא שונה מימי חול המועד בכך שהוא יום טוב, כמו היום הראשון של פסח.
חג הפסח בנוי, אם כן, מיום טוב בראשו ומיום טוב בסופו, כאשר בתווך ימי חול המועד. לגבי היום הראשון של פסח - אנו יודעים היטב שבאותו הלילה אכלו בני ישראל את קרבן הפסח, בעוד שבחוץ הייתה מכת בכורות, וזה היה ליל שימורים. אך ביחס לשביעי של פסח - לא מפורש בתורה מדוע יש לחגוג אותו כיום טוב.
קריעת ים סוף
למעשה, הצווי הראשון על חג הפסח, המזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).
על פי חז"ל במכילתא (והדברים הובאו ברש"י בתחילת פרשת בשלח) תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף.
בתחילת פרשת בשלח נאמר "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם", ופירש רש"י: "איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב, וראו שאינן חוזרים למצרים - באו והגידו לפרעה ביום ד, ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים. בשחרית אמרו שירה".
ואכן, על פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים.
המקור לשיטת חז"ל
האם ניתן למצוא בתורה רמז למסורת חז"ל, לפיה קריעת ים סוף הייתה ביום השביעי?
לאחר מכת בכורות, עם תאור יציאת בני ישראל, נזכר הצווי על חג הפסח בשנית: "שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה". (שמות יג, ו). על פי המתואר בפרשיה זו, לא נזכר כלל חג ביום טוב ראשון של פסח, אלא ביום השביעי בלבד!.
פרשיה זו פותחת במילים
"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה אתכם מזה ולא יאכל חמץ: היום אתם יוצאים בחדש האביב" (יג, ב-ג).
אם כן, על פי פשוטה של פרשיה זו, יום יציאת מצרים הוא דווקא היום השביעי של פסח. הדבר מסתבר, שכן עד לקריעת ים סוף לא היו בני ישראל חופשיים לגמרי: היציאה התחילה בליל ט"ו בניסן, אך רק עם טביעת חיל פרעה בים הוברר הדבר שבני ישראל יצאו לחירות לגמרי. במילים אחרות, תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף.
לכן, פרשיה זו, המופיעה בתיאור יציאת מצרים, יכולה להוות את המקור לדברי חז"ל לפיהם קריעת ים סוף היתה ביום השביעי של פסח, ועל כן יש לציין יום זה דווקא כיום טוב.
השוואת יציאת מצרים לקריעת הים
ניתן למצוא קווי דמיון רבים בין תחילת התהליך- היום ראשון של פסח, ובין סופו - היום השביעי של פסח (לפחות סופה הפיסי של היציאה, שכן ידוע הדבר שחג השבועות, מעמד הר סיני ומתן תורה מהווים אף הם המשך ישיר של יציאת מצרים במובן הרוחני):
1. ישנן דרשות של מספר תנאים (המופיעות בהגדה של פסח) המונים את המכות שקיבלו המצרים, והם משווים בין המכות שקיבלו המצרים במצרים ובין המכות שהם קיבלו בים.
2. בליל ט"ו הוכו כל בכורי מצרים (ואין בית אשר אין שם מת), כאשר בני ישראל מוקפים מכל רוחותיהם בדם - על המשקוף ועל שתי המזוזות. גם בליל שביעי של פסח היו בני ישראל מוקפים בחומות הים בעמוד הענן והאש, כאשר המצרים טובעים בים.
3. בשני המקרים לא היה ברור מאליו שבני ישראל ראויים להגאל. לא סתם היו צריכים בני ישראל לסמן את עצמם כלפי עצמם - המשחית רצה, על פי חז"ל, להרוג גם אותם. כמו כן, על יד הים בני ישראל התפצלו לכיתות שונות - חלקם אמנם צעקו אל ה, אך אחרות אמרו אל משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שמות יד, י-יב). מעשים קטנים (קרבן הפסח, דם המילה וקפיצת נחשון בן עמינדב למים), שביטאו אמונה בקב"ה, הם אלה שהביאו בסופו של דבר לגאולתם של עם ישראל בכללו, בשני המקרים.
4. בשני הלילות הגאולה נעשתה באופן בלעדי על ידי הקב"ה: לגבי ט"ו בניסן נאמר "אני ה" (שמות יב, יג, כז), ובהגדה של פסח מבואר כי הכוונה היא לכך שה עשה זאת בעצמו: "אני ה" - אני הוא ולא אחר". בקריעת ים סוף נאמר "ה ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יג).
5. התאורים של שני הלילות דומים ביותר:
מבחינת המצרים:
בליל ט"ו נאמר
"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים" (יב, ל, לג).
בליל כ"א נאמר
"ויהם את מחנה מצרים, ויסר את אפן מרכבותיו וינהגהו בכבדות ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה נלחם להם במצרים" (יד, כה). בפסוק זה אכן מגיעים המצרים אל התכלית, של הכרה בגדולת ה"
מבחינת ישראל:
בליל ט"ו נאמר
"ליל שימורים הוא לה להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה שימורים לכל בני ישראל לדורותם"
ובליל כ"א נאמר
"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (יד, כט) ואכן פסוק זה מביא את בני ישראל, אל תכלית יציאת מצרים - "ויאמינו בה ובמשה עבדו".
המטרה: האמונה בה
כאשר הקב"ה נגלה למשה, עוד בהיות בני ישראל עבדים, הוא אמר לו שביציאת מצרים ישולבו שתי מטרות:
האחת היא
"ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלהים, וידעתם כי אני ה אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה (שמות ו, ז-ח).
השניה היא
"וידעו מצרים כי אני ה בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם". (שמות ז, ה).
כלומר, המטרה מבחינת בני ישראל היא לדעת את ה ולעבוד אותו, ובתהליך יציאת מעבדות פרעה ילמדו גם המצרים פרק בחינוך ויכירו בגדלות ה.
ביטויים אלה חוזרים על עצמם סביב קריעת ים סוף:
לפניה נאמר "וידעו מצרים כי אני ה"(שמות יד, ד), ולאחר קריעת הים נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה במצרים וייראו העם את ה ויאמינו בה ובמשה עבדו".
אם כן, בני ישראל הגיעו לאמונה הגדולה בעקבות קריעת ים סוף - אמונה שבעקבותיה באה שירת הים. כלומר, תכלית יציאת מצרים - האמונה בה - לא מגיעה לסופה עד היום השביעי של פסח, בו ישראל אומרים שירה לקב"ה. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה.
שירה חדשה
על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי. כלומר, ביום זה ישנה התגלות של הקב"ה לעולם באופן ברור ביותר, ולא בדרך נסתרת, כפי שאנו מכירים כל השנה.
בחסידות גם נקרא יום זה יומו של משה, שעל פי תיקוני זהר הוא שורש נשמתו של המשיח "עד כי יבוא שילה" - שילה בגימטריה משה", וכגואל ראשון - כך גואל אחרון.
יהי רצון שנזכה להגיע לאמונה תמימה ולליל שימורים, ומתוכו לומר לפני הקב"ה שירה חדשה - כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
חג שמח