הגמרא בפסחים (לג, א) שדנה בנתינת תרומה לכהנים, מביאה את הפסוק (דברים יח, ד) "תתן לו", ודורשת "תתן לו ולא אורו", כלומר חייבים לתת לכהן אוכל הראוי לאכילה, ולא דבר אסור שהוא מיד חייב להסיק. למשל, חיטה המחוברת לארץ שהחמיצה.
אבל איך המחובר בא לידי חימוץ, שהרי אין לך תבואה שלא נפלו עליה מים במחובר? בשו"ת הרשב"א (ז, כ), נשאל עך כך, והשיב: "שנתבשל לגמרי במחובר, ואינה צריכה כלל ליניקה. וכל שנתיבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא (דומה לדבר המונח בכד) ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים".
ונפסק כהרשב"א בשולחן ערוך (או"ח תסז, ה): "דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניקה כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים".
המשנה ברורה (שם ס"ק יז-יח) מסביר שכל זה אם יש גשמים מרובים, אבל על ידי זליפה מועטת שירד על השבלים לא חוששים. ובכל זאת, הוא מביא בשם החיי אדם שעקב טעם הרשב"א "נוהגים החרדים שיהיו כל המצות שלהן משומרים משעת קצירה, דלפעמים מניחין לייבשן במחובר יותר מדאי, מפני שאין להם פנאי לקצור, וזו שקורין שמורה, קוצרין אותן בעוד שהן לחין קצת" (המ"ב גם מזכיר מנהג זה על שו"ע או"ח תנג, ד. ובביאור הלכה שם).
כמה שבועות לפני מבצע צוק איתן, מבצע צבאי של צה"ל ברצועת עזה בתמוז-אב תשע"ד, קבוצה מוועד הכשרות של העדה החרדית הגיעה לקיבוץ סופה בעוטף עזה לקצור חיטה לשם מצות מצה. עקב הגשם שירד באותה השנה לפני חג השבועות נפסלו ע"י הבד”ץ הרבה שדות חיטה שרגילים לקחת משם מידי שנה למצות מצווה ונוצר מחסור בחיטים למצות ובפרט שהשנה אחריה הייתה שנת שמיטה וצריך היה לקצור לשנתיים. על כן החליטו להרחיק נדוד ולאתר שדות חיטים ירוקים אפילו במקומות מרוחקים.
משגיחי הבד”ץ חירפו את נפשם ושהו בשבועות אלו באזור עוטף עזה, כגון בקיבוצים סופה וצאלים, ועוד. כדי לנהוג כשיטת הרשב"א, כבר קצרו את החיטה והשדה היה ריק.
בזמן צוק איתן, 13 מחבלים יצאו ממנהרה שחפרו מעזה בתוך השדה הזה בקיבוץ סופה, אבל לתמיהתם, הכל היה ריק ולא היו חיטה להסתתר בתוכה! הם חזרו למנהרה כדי לחזור לעזה אבל היה מאוחר מדי, והם אותרו על ידי צה"ל, שכבר ירה עליהם טיל. חלק נהרגו וחלק נפצעו, וב"ה בזכות תשובת הרשב"א ניצלו יהודים רבים.
שומר מצה (שאוכלים בפסח) לא ידע דבר רע!
רשם: הרב מרדכי ציון
מקורות: בסיוע ממאמרו באנגלית של הרב יאיר הופמן