תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?
רבי אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר "יהי שלחנם לפניהם לפח".
רבי יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם".
רבי מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד.
רבי יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.
רבי נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.
רבי יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס.
רבי יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא.
רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה.
אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו למודעי, דתניא, רבי אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך - קנאתו בשרים.
רבה אמר: "לפני שבר גאון".
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: "בחֻמם אשית את משתיהם [והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם ולא יקיצו]".
אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו, אמר ליה: כמאן חזיא אסתר ועבדא הכי? - אמר ליה: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי.
(מגילה ט"ו ע"ב)
לשאלה מדוע הזמינה אסתר את המן יחד עם אחשורוש למשתים שערכה, מביאה הברייתא לא פחות מעשר תשובות שונות, שחלקן אף מנוגדות לכאורה זו לזו. בהמשך מובאות שתי דעות אמוראיות נוספות, וקביעתו המופלאת של אליהו הנביא, לפיה אסתר פעלה מכל שנים עשר המניעים שנמנו בסוגיה. ננסה לבאר על קצה המזלג, את הפרשנות העמוקה למגילה המצויה בדרשה, מתוך ביאור הקשיים אליהם מתייחסת הדרשה.
על התנהגותו של אחשורוש במהלך המגילה יש לשאול מספר שאלות: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא" (ג', א) – אחר אלו דברים? מה הקשר בין גידולו של המן לבין הפרשיה הקודמת שעסקה בניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש (ב', כא-כג)? מדוע בכלל העביר המלך את כוחו לאחד משריו ונישאו מעל כל השרים? מדוע העביר המלך את הטבעת להמן, ולא חתם בעצמו על הגזירה המלכותית? מדוע "בלילה ההיא נדדה שנת המלך" (ו', א)? מדוע נקרא לפניו דווקא עניינו של מרדכי?
גם על התנהגותה של אסתר יש להקשות: מדוע מלכתחילה לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה? מדוע לא עשתה זאת מייד עם הגזר הגזרה? מדוע לא יכלה לבקש פגישה מסודרת עם המלך, והיתה צריכה להסתכן בנפשה ולבוא אל המלך בלא שנקראה? וכי יעלה על הדעת שאילו ביקשה אסתר, למשל, להודיע למלך על ניסיון התנקשות בו (כפי שהודיעה לו על בגתן ותרש), הייתה צריכה להמתין עד שבמקרה יקרא לה? מדוע לא גילתה אסתר את בקשתה במשתה הראשון? והשאלה המפורשת בדרשה: מדוע לא הזמינה אסתר את אחשורוש לבדו, והסיתה אותו כנגד המן בשעה שהמן לא יוכל להתגונן ולעמוד כנגדה? ומדוע אכן לא ניסה המן להתגונן בטיעון הפשוט כי לא ידע שפגע בעמה של המלכה?
לאור כל הקשיים הללו, נראה כי דרשתנו סברה כי במעשיה של אסתר טמון תחכום פוליטי רב. אסתר היתה מודעת לכך, שמלכתחילה נתינת העוצמה הרבה בידי המן נבעה מתוך אילוצו של המלך לשבת סגור בארמונו מפני חששו ממרידות ומתנקשים. הטלת ניהול הממלכה על המן אפשרה לאחשורוש את הסתגרותו הבטוחה בארמונו, תוך שהוא מבקר את מעשיו באמצעות החתימה בטבעתו.
אסתר "פחים טמנה לו" להמן, מתוך שלמדה מבית אביה כי "אם רעב שונאך האכילהו לחם... כי גחלים אתה חֹתה על ראשו" (משלי כ"ה, כא-כב). אסתר, כמו אחשורוש, חששה כי כעת כשהטבעת והעוצמה בידי המן, יש חשש שאכן המן "יטול עצה וימרוד", ולכן רצתה מחד ש"יהא מצוי לה בכל עת" ולא ימרוד באמת, אך מאידך היא היתה מעוניינת לאשש את חשדותיו של אחשורוש במרידה משותפת שלה ושל המן, אפילו במחיר שאם תסביר לו פנים "יהרג הוא והיא".
אסתר הזמינה את המן, בין השאר, מאחר ולא רצתה ש"יכירו בה שהיא יהודית", שכן היא ידעה שלא נימוק זה הוא שישכנע את המלך לפגוע בהמן. הסיבה היחידה שתגרום למלך לפגוע בו, היא כדבריו של אליעזר המודעי "קנאתו במלך – קנאתו בשרים", וחששו כי המן כובש את המלכה והמלוכה גם יחד מאחרי גבו. אסתר ידעה כי אחשוורוש "מלך הפכפכן היה", הנותן טבעתו לשרו היום - וחושש ממרידתו למחרת, ודווקא משום כך היא באה בעזות פנים ללא הזמנת המלך, כאומרת לו 'כעת כבר אינך שולט בארמונך', ומבקשת ממנו לבא למשתה עם המן – כרומזת לו שאין הוא יכול לעמוד בפני כוחם המשותף. מכאן מובנת הדגשתו של המלך "עד חצי המלכות" הנדרשה בסמוך לדרשתנו כ"חצי המלכות – ולא כל המלכות".
אסתר במתכוון לא גילתה את רצונה במשתה הראשון, ולפיכך ברור מדוע "בלילה ההיא נדדה שנת המלך", וכדבריו המפורשים של רבא בהמשך הסוגיה (בתרגום לעברית): "נפלה משחשבה בדעתו: מהו זה שזימנה אסתר להמן? אולי עצה נטלו על אותו האיש (על אחשוורוש) להורגו. חזר ואמר: אם כך, לא היה אדם שאוהב אותי והיה מודיע לי? חזר אמר: אולי יש אדם שעשה בי טובה ולא פרעתיו, ומשום כך נמנעים אנשים ולא מגלים לי. מיד – "ויאמר להביא את ספר הזכרֹנות דברי הימים" (ו, א)".
כאשר במשתה השני לפתע הופכת אסתר את עורה ותוקפת את המן, אחשורוש יוצא לחצר גינת המלך על מנת להירגע ובעיקר בכדי לנסות ולהבין את המתרחש. אז הייתה זקוקה אסתר יותר מכל שישראל לא "יסיחו דעתן מן הרחמים" וש"אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס". שכרותו ועליזותו של המן (עליהם הצביעו רבא ואביי) ותחושת הגאון של המן לפני נפילתו (עליה הצביע רבה), היו הכרחיים על מנת שהמן יהיה המום מן השינוי ביחסה של אסתר. כך, במקום להגן על עצמו בטיעונים נכוחים, נפל המן לרגלי אסתר – מה שאישש בעיני המלך את הקשר בין המן לאסתר ובלבל אותו לחלוטין. הנס אכן ארע בדמות דבריו של חרבונה אודות העץ שהכין המן למרדכי שהציל את המלך מן המרידה הקודמת, והם שהכריעו את הדין לרעת המן, בבחינת 'אויבו של מסגיר מורדַי – הוא וודאי מורדִי' (ורק נוסיף ברמיזה כי לדעת חז"ל אותו אליהו שהיטיב כל-כך להבין את כוונותיה המרובות של אסתר, הוא הוא שסייע לה בהגשמתן "מה עשה אליהו זכור לטוב, נדמה לחרבונה" (אס"ר י', ט)...).
נראה כי חז"ל רצו ללמדנו מסר החשוב במיוחד לימינו אנו, ימים בהם נשמע (ובצדק מסוים), מיאוס מן הפוליטיקה ומחשבה לעוזבה לאחרים ולא להשפיע עליה כלל. מן הדרשה עולה כי למרות נפתוליה ומערומיה של הפוליטיקה, אין למאוס בה כליל, אלא לעסוק ולהשפיע בה לכיוונים חיוביים - גם על פי כליה המורכבים. מאידך, הדרשה מלמדת אותנו כי דווקא בעת שאנו עושים כמיטב יכולתנו הפוליטית, אנו חייבים לזכור שלא להסיח דעתנו מן הרחמים, לתלות עיננו לשמים ולחיות בתחושה כי בסופו של דבר, הכל בידי שמיים - ושרק "אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס".