תענית עשרה בטבת מרוחקת חודשים רבים מימי בין המצרים ותשעה באב. ביז' בתמוז אנו מרגישים מייד בתחילת החורבן עצמו, - הובקעה העיר, ומייד לאחר מכן אנו נכנסים לתקופה ארוכה של קדרות, עד לשיא האבלות בתשעה באב עצמו.
אולם בעשרה בטבת ההרגשה היא שלפתע, 'באמצע החיים', יורד עלינו יום אבל, ומייד לאחריו אנו חוזרים למסלול החיים.
על מה התענית? - "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד,א-ב). דבר ה' אל הנביא יחזקאל לכתוב ולציין כי ביום זה החל המצור על ירושלים. מדוע לצום? וכי מצור אחד היה על ירושלים?! ומדוע מדגיש ה' (פעמיים!) ליחזקאל לכתוב את 'עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'?
לדעת האבודרהם י' בטבת שחל בשבת אינו נדחה ויש לצום אף בשבת (!), שהרי כתוב: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (אלא שלמעשה בלוח השנה שלנו אפשרות כזו לא קיימת לעולם). הדברים מפליאים - ט' באב שהוא יום החורבן עצמו נדחה ליום ראשון כאשר הוא חל בשבת, ואילו י' בטבת, יום שבו רק החל המצור, אינו נדחה ?! כמו כן, למעשה עשרה בטבת הוא הצום היחידי שיכול על פי לוח השנה לחול ביום שישי, ואנחנו אכן צמים אז, למרות שמדובר בערב שבת קודש.
הגמ' במסכת ר"ה (יח ע"ב) מביאה הלכה מפתיעה – מעיקר הדין החובה לצום בתעניות, למעט ט' באב, היא רק כאשר יש שמד, אולם כאשר אין שמד אע"פ ש'אין שלום' – אין לחובה לצום. מה הכוונה 'אין שלום'? לפי ההבנה הפשוטה הכוונה היא שאין מקדש (עיינו בראשונים שם). דהיינו, אע"פ שאין מקדש בירושלים היות שאין שמד – אין חובה לצום. וכי הצום אינו על החורבן ?!
ונראה לומר שאכן עיצומו של יום אינו על החורבן, אלא על התהליכים שקדמו לו. החורבן לא הגיע ביום או בחודש אחד, קדמו לו שנים רבות של הסתאבות וקלקול. אולם תוכחת וזעקת הנביאים לתיקון ולתשובה פן יבוא חורבן, נפלו על אוזניים ערלות. התחלת המצור מבטאת את אחד האיתותים לקראת החורבן, ואפשר שאת העיקרי שבהם (שלוש שנים לפני החורבן). האויב נמצא כבר מחוץ לעיר, ומכריז מלחמה על ירושלים והמקדש, האם נשמע הקול ?
הצום הוא אם כן על כך שעם ישראל לא התעורר לשוב בתשובה. ובאמת – הצום הוא בכדי שאנחנו נתעורר, שהרי – 'כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו'. צום שעיקרו קריאה לתשובה, קריאה לתיקון. אין מקדש בירושלים, מה אנו עושים בכדי לבנותו? מה אנו עושים בכדי לתקן עולם?
בזמן שאין שמד, אע"פ שהמקדש לא נבנה, מוכח שכבר יש תהליך של התקדמות, יש תהליך של תשובה לקראת בניין הבית. אין צורך לעורר בזמן שעם ישראל כבר בתהליך של תשובה, וכבר התעורר. קבלת עם ישראל למעשה לצום בכל זמן מורה על ההבנה שיש צורך לשוב ולהתעורר אף כאשר אנו כבר בתהליך של גאולה, ונדמה שהדברים ברורים דווקא לאור התהליכים בהם אנו נמצאים בדורנו.
לעיתים יש נטייה בנפש לראות את המאורעות הגדולים הדורשים תיקון, אך לדחותם למחר. שהרי יש דברים דחופים יותר, יש לטפל בשגרת החיים עצמם, ובפרט שאותם דברים גדולים יכולים לחכות להמשך. על כך אומר הנביא – "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה". הקריאה לשוב ולתקן יכולה להתממש רק אם תביא את האדם לעשייה ותיקון. לא בשנה הבאה, ולא מחר, היום! הנטייה בנפש לדחות את הדברים תביא בסופו של דבר לדחותם שוב ושוב, עד החורבן ...
ט' באב הוא יום של אבלות על מציאות החורבן עצמה, אבלות וגעגועים לשכינה השורה בבית המקדש. אולם עשרה בטבת הינה תענית שיותר מכל קוראת לתשובה, לקריאה שאפשר עוד לתקן. התענית קוראת לנו לתשומת לב דווקא ב'אמצע החיים', לסיבות ולתהליכים שמתחוללים מסביבנו, האם אנו ערים ומתעוררים להם? האם אנו אכן עסוקים בתיקון ובשיפור נפשותינו ומעשינו, או שמא 'נופתע' שוב בימי בין המצרים, שהחורבן נשאר בעיצומו.
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יח-יט). צום העשירי, צום עשרה בטבת, מופיע אחרון ברשימה אע"פ שהוא ראש וראשון לתהליך החורבן. נראה שהנביא מבטא בסדר זה שאע"פ שיום זה קדם לכולם - נעוץ סופן בתחילתן. ובאמת, יום זה הוא הוא שיאו של החורבן, שורשו של החורבן, שכן הוא מבטא את האפשרות שהייתה לשוב בתשובה.
ובנחמה, כאשר יהפכו ימים אלו למועדים טובים יום זה דווקא יבטא את שיאה של הגאולה. יום שבו עם ישראל קם והתעורר, נענה לקריאה לשוב, וכל המהרהר תשובה בליבו הרי הוא כבר עתה צדיק גמור.
"... וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה". "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ".