רק רצינו להזכיר לך (ולנו), רבונו של עולם , בין ענפי הסכך וריחות ההדס, שעודנו אוהבים ומאמינים גדולים. הלכנו אחריך ארבעים שנה בעיניים כלות, לוהטות, בארץ לא זרועה. גם כשפקפקנו, גם כשנסתפקנו, גם כשהתגעגענו לשומים ולבצלים ממצריים תמיד הסתנוורנו מאהבה אליך, צעדנו אחריך באש ובמים תחת סוכות עראיות, בארץ ציה ושממה.
גם בחלוף שנות גלות ויסורי אין קץ עודנו אוהבים ומשלמים יום יום מחיר כבד על אהבתנו.
סוכות הוא החג שלנו , הוא מספר על החלק שלנו ברומן המיוסר והמצמיח שרקמנו איתך.
אחרי הימים הנוראים מאוד, אחרי ימים של כיפוף קומה וכישלון כח מעומס חטאנו וכישלונותינו - הגיע הזמן לספר לך, ידיד נפשנו, ולהתוודות :
שֶׁאֵין אָנוּ מַעֲמִידֵי פָּנִים אוֹ עַנְוְתָנִים גְּמוּרִים לוֹמַר לְפָנֶיךָ רְשָׁעִים אֲנַחְנוּ וְלֹא צָדַקְנוּ. אָבַל צָדַקְנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ.
אָהַבְנוּ. בָּטַחְנוּ. גָּמַלְנוּ חֶסֶד. דִּבַּרְנוּ טוֹב.הֶעְצַמְנוּ. וִתַּרְנוּ. זִכִּינוּ. חָמַלְנוּ. טִהַרְנוּ. יָצַרְנוּ. כִּבַּדְנוּ הוֹרִים וּמוֹרִים. לָמַדְנוּ. מָחַלְנוּ. נִצַּחְנוּ אֶת יִצְרֵנוּ הָרַע. סָלַחְנוּ. עוֹרַרְנוּ. פָּעַלְנוּ טוֹב. צִיַּתְנוּ. קָרָאנוּ בְּכָל לֵב. רָצִינוּ לְהֵיטִיב. שִׁבַּחְנוּ. תְּמִימִים וִישָׁרִים הָיִינוּ.
שָׁמַרְנוּ מִצְווֹתֶיךָ וְשָׁוָה לָנוּ וַעֲדַיִן שְׂמֵחִים בִּבְחִירָתֵנוּ.