| באדיבות |
השנה חגגנו את החג הזה באופן מיוחד. על הגורן הוקמה סוכת נוטרים מקושטת בכפות תמרים. ביום האחרון של חג האסיף הייתה החגיגה. הוכנו בסוכה מפירות הארץ: בננות, תמרים, רימונים, תאנים ומיני מתיקה. אחרי הצהרים יצאו הילדים (הוזמנו לחגיגה ילדי הסביבה) אל הגורן, אל הסוכה, ופתחו בשירה. כל בני עין חרוד יצאו לראות בחג.
מעל לסוכה הופיעו האושפיזין (אבות האומה שעל פי המסורה באים להתארח לסוכה):אלה היו ילדים מחופשים - ובירכו את השנה הבאה. לאחר שטעמו מהפירות, נגמר חלק אחד של החג. החלק העיקרי החל רק עם הערב.
פעמון עין חרוד צלצל, וכולם התאספו על יד בית הילדים. יצאו הילדים עם פנסים צבעוניים, עם לולבים, ובידי הילדות היו כדים. התהלוכה עברה בשירה עד שבאה אל המערה, שממנה יוצא מעיין עין חרוד. נכנסו הילדים אל המערה והדליקו נרות, שהיו מודבקים אל זיזי הסלע בכל פינה ופינה במערה - ותהי המערה פנטסטית מאוד באורותיה. בשירת: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" מולאו הכדים.
משם יצאו אל הכיכר והדליקו מדורה. סבבו את המדורה בשירה: "לברכה ולא לקללה וכו'". שפכו את המים אל האש, רקדו ושרו "גשם, גשם" ועוד שירים - ושורות הרוקדים נצטופפו. כל האנשים נתכנסו בשורות הדבקות. משנכבתה המדורה, פרש לו חלק והלך להמשיך לו את הריקוד בבית האוכל. גם על יד בית האוכל הוצתה מדורה. הוצת גם הניצוץ הפנימי, יד-ליד חובקה והחלה ה"הורה". חלק מן האנשים חזר שוב אל המערה המוארה באורותיה - ובעמידה צפופה בתוך המערה, על יד המעיין המפכה לאיטו - פיכו להם לאיטם ניגונים נשכחים: חלומות מהעבר, חלומות לעתיד. הריקודים נמשכו, נמשכו...
תכנים נוספים של מכון השיטים תוכלו למצוא כאן