אחרי שעבר יום הכיפורים, כולנו ממהרים לקיים מצוות סוכה. אותו מבנה ארעי שתפקידו להמחיש לנו במשך שבוע כמה נוח ומוגן לנו בבתי הקבע שלנו. אותו שבוע בשנה שכל קולות השכנים שלך מעורבבים, עושים קולות שניים לשיחות, למריבות ולצחוקים שלכם. שבוע שהכל בו בחוץ, בלי פילטרים, בלי מחיצות בלי סינונים. אין דלת, כולם מוזמנים, תמיד.
יש שלוקחים את זה כהרפתקה, ואולי אפילו פסגת השנה (במיוחד הילדים שישנים שם), ויש מי שמתקשים עם הסיטואציה. שהקירות היציבים חסרים להם, והבידוד והגבולות הברורים בין הפנים והחוץ, שחוסר השליטה לא נעים להם. שמתעייפים מלהתאמץ להיות נחמדים ומארחים גם כשלא בא. וזה בעיקר תופס אותנו אם מה שאנחנו מוציאים איתנו החוצה לא כל כך יפה בעינינו. אם אנחנו לא חושבים שיש יותר מדי במה להתגאות.
כי אם אנחנו והקשרים המשפחתיים שלנו לא במיטבם, אז אולי מישהו ישים לב. כי אין לי איפה להתחבא עם התחושות האלה. כי אני כל הזמן מול עוד אנשים. כי בא לי פינה שקטה רגע לא להיות מושלמת בה. והתחושות האלו יחד עם תוצרי לוואי של הסתרה, זיוף ומרמור, יוצרים משהו מאוד קשה. וזה לא יום ולא יומיים, זה שבוע שלם.
אבל אולי לא חייבים להסתכל על זה ככה. אולי אפשר לנצל את החוץ לטובת הפנים, למה אני מתכוונת? להבנה שאולי כן, צריך להתאמץ. צריך לשים לב לאיך נשמעים, לאיך מדברים, מתי ואיפה מרשים לעצמנו מה. ומהמקום הזה לחזור אחר כך הביתה, אל הסגור והשמור. לשמר קצת תחושה של "בחוץ" גם כשנחזור אל הבית, לימים קרים של חורף בחוץ ונזכור כמה התגעגענו לארבע האמות של המשפחה שלנו, לגבולות שלנו, למנהגים שלנו ולשקט שלנו שאליהם אנחנו תמיד יכולים לבחור ולהזמין אושפיזין כל השנה. לראות ביציאה החוצה הזדמנות לבנייה וגעגוע, ליכולת להעריך את מה שיש ולהסתכל על מה שעוד רוצים לשפר ולקדם. לזכור שבסוף, הביטחון שלנו כמשפחה, אינו בקירות הבטון או בדלת הפלדה. הוא ביחסים המשפחתיים שלנו, בקשרים שבנינו ובתקשורת שלנו.
ועם זה – בכל מקום אפשר להרגיש בבית.
חג שמח.
לטורים קודמים של אוראל, היכנסו
אוראל סולימני - עו"ד בהכשרתה, מגשרת משפחתית, מנחה בקורסי גישור, מאמנת אישית וקבוצתית, מאמנת ילדים ונוער (ADHD).