הפעם, לרגל יז בתמוז, נעסוק בבית המדרש הוירטואלי המשותף לכיפה ולפשיטא בנקודת המבט הייחודית העולה בסיפור התלמודי על ר יוסי בחורבה. נציג את הסיפור תוך עיון במספר נקודות הקשורות לחורבן.
התלמוד הבבלי פותח במצוות קריאת שמע בערב. מאימתי קורין את שמע בערבין. התלמוד עוסק במשנה ועד מהרה הערב הופך לערב מטאפורי, הלילה שבו שרוי עם ישראל, ליל החורבן והגלות.
במסגרת זו אנו פוגשים בסיפור המוכר על ר יוסי בחורבה.
תניא א"ר יוסי
פעם אחת הייתי מהלך בדרך
ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל
בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי
לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי
שלום עליך רבי
ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי
ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו
אמרתי לו להתפלל
ואמר לי היה לך להתפלל בדרך
ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים
ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה
באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים:
למדתי שאין נכנסין לחורבה
ולמדתי שמתפללין בדרך
ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה
ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו?
ואמרתי לו שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת
"אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות"
ואמר לי חייך וחיי ראשך
לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך
ולא זו בלבד
אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות
ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך"
הקב"ה מנענע ראשו ואומר:
"אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך- מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".
הסיפור פותח בתיאור ר יוסי המהלך בדרך ונכנס לחורבה מחורבות ירושלים. המשפט הזה ממקם אותנו היטב הן מבחינה היסטורית, הן מבחינה גיאוגרפית. אנו נמצאים בירושלים, בעת החורבן. ר יוסי נכנס לחורבה ומתפלל ואליהו הנביא ממתין על הפתח. הסיפור מתעכב על תיאור ההמתנה על הפתח, אליהו עומד על הסף וממתין. הפתח, הסף, הוא מקום גבולי, מקום שנמצא בין לבין. העמידה של אליהו במקום זה רומזת לנו שאנחנו נמצאים לקראת שינוי, אנחנו נמצאים בעת מעבר. תיאור הסף מצטרף לתיאור ההליכה בדרך של ר יוסי, גם הליכה בדרך מבטאת את אותו רעיון - נמצאים בין לבין.
עם תום התפילה בחורבה פונה אליהו אל ר יוסי בלשון רכה שלום עליך רבי, בני, מה קול שמעת בחורבה , אך הלשון הרכה לא מסתירה את המסר התקיף - היה לך להתפלל בדרך!, היה לך להתפלל תפילה קצרה, אליהו הנביא מעביר מסר ברור - אין להתפלל בחורבה!, אך אינו מסביר מדוע. את ההסבר אנו מגלים מתוך המשכו של הסיפור.
אליהו שואל את ר יוסי מה קול שמעת בחורבה ור יוסי מספר לאליהו על קינת השכינה. ר יוסי המהלך בדרך, המתפלל בחורבות ירושלים שומע את השכינה מקוננת על החורבן, קינה ללא תקווה.
אליהו מגלה לר יוסי פרט שנראה שמסביר את הביקורת שהופנתה אל ר יוסי בראשית הסיפור. בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות - השכינה מקוננת ונזכרת בחורבן, אך הנוסח הנאמר בחורבה שונה מהנוסח הנאמר בבתי כנסיות ובתי מדרשות. אם בתפילה בחורבה אלוהים נזכר רק בעוונות הבנים -אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי, הרי שבבית הכנסת מפנה אלוקים את מבטו אל עצמו - מה לו לאב שהגלה את בניו. מה גורם לשינוי הנוסח? בית הכנסת! כשישראל מתפללים בבית הכנסת, חוזר אלוקים ומרגיש בבית, הוא מגלה כביכול את ההפסד שבחורבן, הפסד שבית הכנסת מהווה לו רק פיצוי מועט.
אליהו כמו אומר לר יוסי - הפסק להתפלל בחורבות, יש בית לשכינה, אמנם זה לא הבית האמיתי, אך זהו בית. הדרך והסף המופיעים בראשית הסיפור מבטאים נקודת מעבר מעבודת ה המתבטאת בקרבנות בבית המקדש לקילוס בבתי כנסיות וללימוד בבתי מדרשיות.
עסקנו במסר מרכזי העולה מן הסיפור. אנו מזמינים את הגולשים להמשך הדיון, באתר פשיטא. נפתח בשאלה - אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך - מהו הבית הזה - בית הכנסת? בית המקדש?
הצענו קריאה מסוימת של המדרש התלמודי, לחצו כאן בכדי להמשיך את הדיון ולהוסיף הערות והארות.