את שלושת השבועות של ימי "בין המצרים" תוחמים שני הצומות הגדולים, י"ז בתמוז מזה ותשעה באב מזה. המאורעות שהתרחשו בשני הימים הללו מנויים במשנה:
חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה - בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (תענית כו ע"ב).
המשנה מונה, אפוא, חמישה אירועים בשני התאריכים. אם נשים לב, נראה כי את חמשת האירועים המצויינים בשני התאריכים ניתן לחלק לשתי קבוצות על-פי זמן התרחשותן בהיסטוריה, המתארות סוגים שונים של אירועים: האירוע הראשון בכל אחד משני התאריכים הוא אירוע מתקופת המדבר; ארבעת האירועים האחרים חלו בתקופה מאוחרת יותר: בזמנם של שני בתי המקדש.
האירועים שמתקופת המדבר הם "נשתברו הלוחות" ו"נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ". הכוונה היא, כמובן, לחטא העגל ולחטא המרגלים, שהם שני החטאים הגדולים והמרכזיים של תקופת הנדודים במדבר. השתלשלותם של ארבעת האירועים שיבואו לאחר מכן וקביעת הימים שבהם התרחשו חטאים אלו כימים תענית לעתיד, הן בבחינת "אתם בכיתם בכייה של חינם (בדור המדבר), ואני קובע לכם בכייה לדורות (בבית ראשון ובבית שני)" (תענית כט ע"א).
שני החטאים הגדולים של ישראל בתקופת המדבר מציינים שני סוגים של חטא, שתי התדרדרויות שונות של העם בתקופה זו: ב-י"ז בתמוז חטא העם בעשיית העגל, שהוא חטא הקרוב לעבודה זרה - והוא חטא רוחני; בתשעה באב, לעומת זאת, מאס העם בארץ חמדה ובעצת המרגלים סירב לעלות לארץ - וזהו חטא לאומי. חטאים אלו מהווים תקדימים היסטוריים לאירועים שיבואו בעקבותיהם. ואכן, ארבעת האירועים הבאים סובבים סביב אותם שני הסוגים של החטאים:
ב-י"ז בתמוז התרחשו לעם ישראל חורבנות רוחניים, שהשביתו את המוסדות הרוחניים-דתיים של האומה: (א) בטל התמיד - כלומר: בטלה עבודת ה מן המקדש, ולמעשה משלב זה ואילך הפסיק בית המקדש לשמש כמקום העבודה המרכזי של ישראל את ה. בכך איבד בית המקדש את מהותו, ובזה נפסק הקשר הישיר והיומיומי שהיה בין ישראל לה בבית שכינתו. (ב) לגבי הבקעת העיר יש לערוך דיון בנפרד שאין כאן מקומו. (ג) שרף אפוסטמוס את התורה - אירוע זה אינו מזוהה בוודאות. יש המקשרים אותו עם מקרה שמזכיר יוסף בן מתתיהו, ושהתרחש זמן לא רב לפני פרוץ המרד הגדול ברומאים, כחלק ממהומות הדמים שחולל הצבא הרומאי בארץ. מכל מקום שריפת ספר תורה היא בוודאי משבר רוחני. (ד) הועמד צלם בהיכל - עבודה זרה בתוך בית המקדש. בירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) מובאת מחלוקת אם מדובר בצלמו של אפוסטמוס הנזכר לעיל, או בפסלו של מנשה (וניתן להעלות גם אפשרויות זיהוי אחרות).
מנגד, האירועים שהתרחשו בתשעה באב מסמלים חורבנות לאומיים: (א-ב) חורבן שני בתי המקדש ביום זה איננו מהווה חורבן רוחני, משום שלאחר שבטלה בו העבודה ב-י"ז בתמוז התרוקן הבית ממשמעותו הדתית. בתקופה זו, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שימש בית המקדש השני אך ורק כמקום מבצר לאחרוני הלוחמים מלגיונותיהם של שמעון בר-גיורא ויוחנן מגוש חלב. מעל חומותיו של בית המקדש ניהלו הלוחמים מאבק עיקש-אך-חסר-סיכוי כנגד צבא טיטוס האדיר. מבנהו המבוצר של הבית סייע בידם והקשה על הצבא הרומאי לפרוץ אל הבית. נפילת בית המקדש, אם כן, מציינת את נפילתה של הממלכה הישראלית, ולא את החורבן הרוחני של עבודת ה. (ג) לכידת ביתר, מעוזם האחרון של אנשי בר-כוכבא, כשישים שנה לאחר חורבן הבית, ונפילתו של בר-כוכבא בתוכה מציינות את סיומו של המרד, שניסה להקים לתחייה את הממלכה הישראלית. (ד) חרישת העיר ע"י הנציב הרומאי טיניוס רופוס (הוא טורנוסרופוס הרשע, בלשון חז"ל), מעט לפני פרוץ מרד בר-כוכבא, הינה, למעשה, טקס רומאי של חרישת תלם לציון תחומה של עיר חדשה שעתידה לקום. בכך ציינו הרומאים את הקמתה של העיר הרומאית האלילית החדשה, איליה קפיטולינה, על חורבותיה של עיר הבירה הישראלית, ירושלים.
ימי בין המצרים, המחברים ומקשרים את י"ז בתמוז אל תשעה באב, מציגים לנו את שני סוגי החורבנות הללו כשני קצוות של תהליך אחד. חורבנה הלאומי של ירושלים בתשעה באב לא היה אלא נגזרת של החורבן הרוחני ב-י"ז בתמוז. במילים אחרות: בניינו הלאומי של עם ישראל לא ייכון אלא על יסודות הבניין הרוחני. זכותה של ירושלים - כעיר הבירה, המסמלת את הריבונות הישראלית - לשבת בטח, קיימת רק כאשר מושתתת העיר על אמונתה ועבודתה את ה, ול"ירושלים של מטה" אין עמידה עצמאית ללא "ירושלים של מעלה". משום כך, כאשר מתרחש חורבן רוחני, המציין נפילה רוחנית של העם, הרי שהחורבן הלאומי של העם ממשמש ובא.
[מעובד על פי החוברת "ארבע תעניות שלושה נביאים", מאת הרב אהרון בק, בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, הרואה אור בימים אלה. לפרטים: משרד הישיבה 03-9527175]