חמישה דברים קרו בי"ז בתמוז וכולם אירועים של פריצת גבולות ושבירת מסגרות. בי"ז בתמוז ירד משה מהר סיני עם לוחות הברית ונחרד לראות את עם ישראל מרקד סביב עגל זהב. שבירת הכללים הבסיסיים ביותר בעבודת ה, הביאה את משה לשבירת הלוחות. אם עם ישראל לא יודע כיצד מתחברים לא-לוהיו, אין טעם לתת לו אמצעי כמו לוחות הברית, שעלול להיהפך לסוג של עגל זהב נוסף. הדבר השני שקרה בי"ז בתמוז הוא ביטול קורבן התמיד בבית המקדש על ידי הבבלים, בזמן המצור על ירושלים. קורבן התמיד כשמו, היה סמל לקביעות ולהתמדה של עבודת הקורבנות. ביטולו ודאי זעזע את המערכת המסודרת והברורה של עבודת בית המקדש. הדבר השלישי שאירע בי"ז בתמוז הוא פריצת חומת ירושלים בזמן בית המקדש השני. גם זה היה אירוע חמור שפגע מן הסתם בשגרת החיים של העיר שעמדה בפני חורבן. שני הדברים האחרונים שקרו בי"ז בתמוז התבצעו על ידי אפוסטמוס הרומאי בשלהי הבית השני. אפוסטמוס גם שרף ספר תורה וגם העמיד פסל בתוך בית המקדש. לשרוף תורה ולהעמיד צלם בהיכל זה לפגוע בצורה הקשה ביותר בקודשי ישראל, וממילא בעם ישראל.
המכלול השלם שמתקבל ממסכת האירועים שדבקה ביום הזה, הוא מכלול של חציית קווים, שבירה וזעזוע. מדובר באירועים, שבימינו היינו אומרים עליהם שאין לעבור עליהם לסדר היום. אירועים חריגים דורשים התייחסות וחשבון נפש, ודאי כשהם נקלעים לאותו תאריך. לכן נקבע י"ז בתמוז כאחד מחמשת צומות החורבן, והוא מהווה עליית מדרגה בחומרת האירועים הקשים, לקראת יום החורבן הגדול, תשעה באב.
גם כיום מתבקש לבטא את צום י"ז בתמוז כיום של צעקה וכאב על שבירת מוסכמות ופריצת גבולות. נביאי החורבן סימנו לנו את העוולות שעליהם עלינו לצעוק בימים אלו. מדובר בעוולות חברתיות חמורות שאנחנו עוברים לידם בחיי היום-יום אבל בגלל היקפן והתמשכותן אנחנו לא חשים בחומרתן. אירועי י"ז בתמוז משדרים לנו שעל מעשים חמורים לא עוברים לסדר היום. העוולות החברתיות הן במידה רבה שבירת הלוחות ופריצת החומות של ימינו, ועליהן אנחנו צריכים לזעוק ולכאוב.